ב) והנה ראה המאציל כי עדיין לא היה כח במקבלים לקבל האורות של העינים האלה, אשר מקום התפשטותן הוא ממקום הטבור עד סיום הרגלים של א״ק כנ״ל. ולכן מה עשה, טרם שהוציא האורות האלו דרך העינים, צמצם עצמו צמצום אחד, והוא, שכל האור שהיה מתפשט בתוך הא״ק הזה מטבורו עד סיום רגליו, העלהו בחצי גוף העליון מהטבור ולמעלה, ונשאר המקום שמן הטבור ולמטה ריקן בלתי אור. והמשכיל יבין וידמה מילתא למילתא, איך בכל אצילות, בחי׳ חצי ת״ת ונה״י, תמיד המאירים בעולם של מטה. כי נה״י דז״א מאיר אל הנוקבא, ונה״י דאו״א מאיר אל הז״א, ונה״י דא״א לאו״א, ונה״י דעתיק לא״א, ונה״י דא״ק לעתיק, ולכל בחי׳ האצילות, כמ״ש בע״ה. גם תבין, כי לכל בחי' הוצאות אורות החדשים, היה קודם להם ענין הצמצום, כי כן מצינו בא״א שצמצם נה״י שלו כדי לאפקא לזו״ן, כנזכר במקומו. וכן היה בזה הא״ק, ואין להאריך בזה.
ב) האורות של העינים וכו' ממקום הטבור עד סיום וכו׳: דהיינו האור דנה״י הפנימים דא״ק ואור דגופא דס״ג שנגנז שם כמ״ש לעיל.
צמצם עצמו וכו׳ שכל האור שהיה מתפשט וכו': דהיינו הן האור של נה״י הפנימים דא״ק עצמו שנק׳ תגין ואותיות דא״ק הפנימים, והן האור דגופא דס״ג שנק' נקודות תגין אותיות דס״ג.
העלהו בחצי גוף העליון: כבר נתבאר בענפים הקודמים, אשר מטבור ולמטה הוא מקום האור של בחי״ד שהיא מדת הדין, ומטבור ולמעלה ה״ס ג' בחי' הראשונות שה״ס מדת הרחמים, ובסוד העלאה זו נתמתק מדה״ד במדת הרחמים.
ריקן בלתי אור: כלומר מאחר שאור ההוא נסתלק ועלה למעלה מטבור, נעשה שם מקום פנוי וריקן, באופן שמעתה יהיה ראוי לקבל לשם אור חדש מבחי׳ השיתוף דמדה״ר בדין.