כ) ולהבין פסוק זה נבאר מציאות העין ונאמר, כי הנה הנקודות הם ט׳ שהם: קמץ, פתח, צירי, סגול, שבא, חולם, שורק, חירק, קיבוץ. אמנם ג״כ יש בהם בחי׳ עליונות, שהם ניקוד חולם, ואמצע כגון שורק, וכל השאר הם תחתונים, שמקומם הם תחת האותיות, ואח״כ יתבאר כל זה בע״ה.
והנה כל הז׳ אחרונות של הנקודות הם צורות יודי״ן, חוץ מב׳ נקודות הראשונים שהם קמץ פתח, שהם ב׳ ווין ויוד.
כ) הנקודות הם ט' שהם: קמץ פתח וכו': דע שסוד ט׳ הנקודות נרמזות בדיוק בע״ס של האורות היוצאים דרך נקבי עינים בסוד עליית מ״ן ותיקון הקוין. וכבר נתבאר זה לעיל בפנים מאירות דף קפ״ב ד״ה ופירוש עש״ה. וע״פ המתבאר שם תדע, שב׳ הקצוות והקוין שהם החסד והדין שבע״ס דראש ה״ס קמץ פתח שנק׳ כתר וחכמה. וב׳ הקצוות והקוין דחסד ודין שבע״ס דתוך, ה״ס סגול ושבא שנק׳ חסד וגבורה. וב' הקצוות והקוין שבע״ס של הסוף ה״ס חיריק וקיבוץ, שנק׳ נצח והוד. וקו הג׳ המכריע בין הקצוות של ראש ה״ס החולם שממעל לאותיות שנק׳ תפארת. וקו ג׳ המכריע בין הקצוות של התוך ה״ס השורק (שנק׳ מלאפום), שהוא בתוך האותיות. וקו המכריע בין הקצוות של הסוף חסר, להיות שאין יותר מב׳ מכריעין לכל פרצוף, שה״ס הסתכלות א׳ והסתכלות ב׳, אשר החולם ה״ס המסך דהסתכלות א׳ לצורך הראש, והשורק ה״ס המסך של הסתכלות ב׳ לצורך ע״ס של הגוף.
ומה שהחולם ה״ס ת״ת והשורק יסוד שלכאורה היה צריך החולם להיות בפה של ראש והשורק בת״ת דהיינו בטבור, הטעם הוא משום דהפה של ראש נתמעט ויצא מבחי׳ ראש וקיבל לבחי׳ טבור דגופא, ולפיכך ירד החולם לבחי׳ ת״ת. וכן טבור דגופא נתמעט וירד לבחי׳ סיומא שהוא היסוד, וע״כ ירד השורק ג״כ לבחי׳ יסוד. והטעם של ירידות אלו, הוא כמ״ש לעיל, כי מאחר שהסתכלות א׳ נעשה בנקבי עינים, יצאו אח״פ לבר מרישא לבחי׳ חג״ת, וחג״ת ירדו לבחי׳ נה״י וסיומא עש״ה והבן. ועי׳ בפמ״ס כאן.