יב) ועוד יש טעם ב׳ מצד עצמם והוא, כי אם היו תחילה בסוד שורש ועיקר באופן שאח״כ לא היו יכולין להסתלק, הנה היה ח״ו מגיע הפגם בהם, אבל עתה כאשר חוטאים התחתונים הם מסתלקות למעלה ואין הפגם מגיע בהם, ואז יפרע מן הרשעים, שגורמים נזק בעולם התחתון על מיעוט השפע, מחמת שגרמו הסתלקותן, אבל בהם עצמם אין הפגם מגיע כנ״ל, כי הרי הם מסתלקין. וז״ש, שמאבדין את העולם וכו׳, ולא אמר שפוגמים בעשרה מאמרות עצמם.
יב) אין הפגם מגיע וכו׳ ולא אמר שפוגמים וכו׳: כי בטרם שבאו לפגום הם מסתלקין. ואין להקשות מהמובא לעיל שבעת החורבן נפלו כל ט״ר דנוק׳ לקלי׳ וכן ממ״ש בע״ח שער ל״ד אות א׳ אשר ט׳ תחתונות דמלכות נחתי בבריאה והכתר נשאר באצילות, דמשמע לכאורה שאינם מסתלקים בעת הפגם אלא נשארים ונופלים. והענין, כי כל המדובר כאן הוא בדיוק בע״ס דעצמותה של המלכות ההפכים מע״ס דז״א כנ״ל, שכל העב ביותר חשוב ומעולה ביותר, אשר מתחילת אצילותה יצא מהם רק הכתר לבד שהוא מוכרח משום זה להשאר בקביעות. משא״כ כל ד׳ הבחי׳ חו״ב וז״א ומלכות שבה לא יצאו כאן כנ״ל, אלא נמשכים אח״כ עם מ״ה החדש, שה״ס העליות של המלכות בשבת ויו״ט, והם אמנם מסתלקים למעלה בחול, או בשעת פגם, כמבואר לעיל.
ומ״ש דט״ת דמלכות נחתי בבריאה או בעת חורבן שנפלו לקליפות, אינם אלא מבחי׳ ט״ר שלוקחת מז״א בסוד או״ח ממעלה למטה כנ״ל. ומה שנק׳ לפעמים ט״ר ולפעמים ט״ת, הוא משום שבערך ז״א שהזך יותר משובח נק׳ ט״ת, ובערכה עצמה ט״ר, והבן.