ח) והתשובה בזה, כי ודאי שמאותן יוד נקודות הראשונות, לא היו רק ה' נקודות לבד, זו גדולה מעלתה על זו, והם בחי' ה' פרצופים הנ״ל, שנעשו אחר התיקון.
והנה כל נקודה ונקודה מהם, צריך שתהיה כלולה מיוד נקודות פרטיות שבה, כדי שיעשו אח״כ כל אחד מהם בחי' פרצוף אחד כלול מי״ס, ואמנם לא היה כך מתחילה, והיה חילוק באלו הנקודות באופן זה, כי הנקודה א', ב', ג', כולם היו שלימות בכל חלקיהם.
פירוש, שבכל נקודה מהם היה יוד נקודות פרטיות, וכל אחד מאלו הג' ראשונות היתה כלולה מיוד נקודות, אמנם הנקודה הראשונה כתר, היתה גדולה מכל היוד אשר למטה ממנו, וכן הב' נקודות שהם הב' וג' חכמה ובינה, היו גדולים מכל מה שלמטה מהם. אבל הנקודה הד' אשר היא בחי' ז״א, לא יצאה כלולה מיוד נקודות פרטיות שבה, רק יצאה כלולה מו' נקודות, שהם ו' נקודות התחתוניות מהנקודה ההיא, וחסרו ממנה ג' נקודות הראשונות הפרטיות שבה.
ח) זו גדולה מעלתה על זו וכו': פי', כי העליון כולל כל מה שתחתון הימנו, וע״כ נמצא הכתר גדלה מעלתו על כולם, אמנם נקודה של החכמה נגרעה מבחינת כתר, ונקודה דבינה נגרעה מב' הראשונות, ונקודה דז״א נגרעה מג״ר, ונקודה דמלכות נגרעה מכולם ואין בה אלא בחי' עצמה בלבד. ולפי״ז נמצא, שזו גדלה מעלתה על זו. ודע שזהו מטעם שגם הג״ר דנקודים יצאו מחוסרי השלימות, אמנם בשלימותם נמצאים כל ה' הפרצופין בקומת כתר.
והנה כל נקודה ונקודה וכו' כדי שיעשו וכו' בחי' פרצוף וכו': וצריך להבין היטב ההפרש בין נקודה לספירה ולפרצוף. וזה נתבאר בע״ח שער ל' דרוש ז' וז״ל: והבן היטב ג' חלוקות אלו: נקודה וספירה ופרצוף, כי נקודה היא עשיה שבספירה, וספירה היא בחי' הספירה השלימה מאבי״ע שבה, ופרצוף הוא קשר יוד ספירות וכל ספירה מהם שלימה מאבי״ע, וזכור מאד מאד כלל זה עכ״ל. פי', כי ד' בחי' הנודעות חו״ב ז״א ומלכות נק' אבי״ע, ונמצא שבחי' ד' נק' עשיה דהיינו מלכות שעליה הי' צמצום א' שמשם ואילך נתקנה למסך המעלה או״ח או מ״נ. ונק' נקודה אמצעית, מפני שעושה סוף וסיום לאור שלא יעבור דרכה, כמ״ש בענף א'. וג' בחי': חכמה בינה ז״א, נק' אצילות בריאה יצירה. ומכאן תדע שבכל מקום שנזכר השם נקודה, יורה בדיוק לאותה הבחינה המסיימת לפרצוף או המתוקנת להעלאת מ״ן ואו״ח.
והנה מכח צמצום ב' שנק' צמצום נה״י דא״ק, נכללה הנקודה האמצעית הנזכרת בכל ספירה וספירה מע״ס, שה״ס עשר הנקודות שיצאו בעולם הנקודים, כמ״ש בפמ״ס ענף ט'. אשר לפי״ז היה צריך לצאת מכל ספי' וספירה פרצוף שלם ראש תוך סוף, ע״י התפשטות ע״ס דאו״י על הנקודה שבספירה ההיא המעלת או״ח ומשוה קומתם עד הכתר כנודע, שהרי הנקודה המסיימת ומעלה או״ח כבר נמצאת בכל ספירה פרטית מעה״ס, והנה לא היה כן, אלא שיצא מתחילה רק חלקי הנקודה שבכאו״א מעה״ס, דהיינו אותן הבחינות המסיימות ומעלות מ״נ שהם בחי' עשיה שבכאו״א מעה״ס, אמנם התפרטות אור ישר לזווג שלהם לא יצאו כאן.
ובזה תבין ג' החלוקות הנ״ל, כי נקודה יורה בדיוק על בחי' עשיה שבכל ספירה שהיא הבחי' המסיימת ומעלה או״ח. ופרצוף, יורה אצילות שלם ברת״ס, דהיינו התפשטות ע״ס דאו״י על הנקודה, שע״י הזווג עולות ממנה ע״ס דאו״ח ועי״ז מתקשרותונכללות עשר הספירות זב״ז ומתפשטות בקומה שוה עד הכתר. ונמצא שבכל ספירה פרטית מהפרצוף ההוא יש בה אבי״ע שלימה שה״ס חו״ב וזו״נ הן בראש והן בגוף. ובזה תבין דברי הרב כאן שכל נקודה ונקודה מהם צריך שתהיה כלולה מיוד נקודות פרטיות, כלומר הגם שלא יצאו כאן רק ה' בחי' דעשיה שבכאו״א מכח״ב זו״ן, אמנם עכ״פ צריכים להיות שלימים באופן שאח״כ כשיגיע עליהם האור ישר מא״ס ב״ה יהיו ראוים להעלות מ״נ ואו״ח, שיצאו ע״ס שלימות בכל ספירה וספירה מהם הן בבחי' ראש והן בבחי' גוף בסוד פרצוף. ואומר, שאפילו זו השלימות דבחי' העשיה לא היה אלא בג' נקודות הראשונות וכו'. כמ״ש לקמן.
כולם היו שלימות בכל חלקיהם וכו': היינו בזה השיעור שהולך ומפרש, שהוא כלפי זו״נ, אמנם בערכם עצמם לא היו שלימים, ועי' בפמ״ס כאן.
יוד נקודות פרטיות: פירוש, שהמ״נ היו שלימים מב' חלקיהם, הנק' פנימית המ״נ וחיצונית המ״נ, כמ״ש בסמוך. ולפיכך ראוים לזווג שיצאו עליהם ע״ס שלמות. וזה אמרו, שהיה בכל נקודה בחי' יוד נקודות. כלומר, בחי' עשיה ומ״נ מע״ס הנק' יוד נקודות, כמ״ש לעיל, כי נקודה יורה על בחי' המסך והמ״נ שיש בבנין הספירה מקודם הזווג הנעשה עליה, והבן.
וכ״א מאלו הג״ר היתה כלולה מיוד נקודות: כמו שנתבאר לעיל, שאחר צמצום ב' נכללה נקודת הצמצום בכל ספירה פרטית מעה״ס, ונמצא שכל אחד מהג״ר יש לו נקודה ומ״ן השלמים מפו״ח כנ״ל. ונמצא שכל אחד מהם ראוי להתפשט על ע״ס שלמות. שזה נק' כלול מיוד נקודות.
כתר היתה גדולה מכל היוד וכו': כי עשר נקודות אלו יצאו מישסו״ת הפנימי שלמעלה מטבור דא״ק, וע״כ יצאו כפי היחס שלהם בישסו״ת הפנימי. כמ״ש במקומו בע״ה.
בחי' ז״א וכו' רק יצאה כלולה מו' נקודות וכו': פי', כבר נתבאר שמצמצום ב' ואילך נשתתפה נקודה האמצעית שה״ס מסך דמדת הדין בג' בחי' הראשונות שהם מדת הרחמים, ויש עתה מסך משותף משורש הרחמים ומשורש הדין וגם מבחי' התכללותם יחד. והנה זו הבחי' של התכללותם יחד נבחנת לשתי בחי': שכלפי שורש הרחמים משמש לחיצוניות שנחשב למ״ן דג״ר, וכלפי שורש הדין נבחן לפנימית שנחשב למ״ן דגוף, ונמצא ששורש הרחמים וההתכללות דמה״ד משמש לפו״ח לראש וג״ר. ושורש הדין וההתכללות דמה״ר נבחן לחיצונית ופנימית דגופא.
ובזה תבין המוזכר בכ״מ, שחיצונית דעליון נעשה פנימית לתחתון וכן להיפך, כי בחי' התכללותם יחד הנז' משמשלחצונית בשביל מ״נ דראש שנק' עליון. והוא עצמו כלפי הגוף ששם שורש בחי״ד שהיא מדה״ד נעשה בו בחי' פנימית של רחמים, והבן היטב.
ונתבאר בפמ״ס ענף ט' אות ה' שע״י תיקון המ״נ הנזכר שנתקן מכח ירידת ישסו״ת למלכות ונתחברו רחמים בדין בסוד צמצום ב', עלו אז ישסו״ת ומלכות המחוברים בסוד מ״נ לזווג ע״ב ס״ג דא״ק הפנימי, ויצאו עליהם ע״ס דאו״י ואו״ח בסוד פרצוף שלם ראש וגוף ובזה חזרו כל אחד למקומו, שישסו״ת בהיותם בחי' ג״ר וראש לקחו פו״ח דמ״ן המיוחסים להם, שהפנימית היא שורש הרחמים, והחיצונית ה״ס ההתכללות דמה״ד שבהם, ונסתיימו למעלה מטבור דא״ק כבתחילה. וזו״ן שהם הגוף מאור הזווג הנ״ל ירדו למטה מטבור דא״ק, והמה לקחו פו״ח דמ״ן המיוחסים למטה מטבור, שהחיצונית היא שורש הדין, והפנימית ה״ס התכללות הרחמים שבו.
והנה התפשטות זו הנעשה בפנימית א״ק הנזכר הוציאו לבושיהם לחוץ, והן הם עשר הנקודות הנ״ל שהרב מדבר מהם כאן, שג״ר שלהם ה״ס ראש וז״ת שלהם ה״ס גוף. אמנם יצאו רק מפרצוף העליון שלמעלה מטבור דא״ק שנק' ישסו״ת שה״ס ראש כנ״ל. וכיון שנתפשטו בנקודים לראש וגוף, נמצא שהראש היה לו מ״ן שלמים מפו״ח שהמה ג״ר דנקודים, אבל בהתפשטות הגוף שהמה ז״ת דנקודים נמצאים רק בפנימית המ״ן שהיא בחי' התכללות הרחמים בדין, וחסרים מחיצונית המ״ן המיוחס להם, דהיינו שורש הדין עצמו שהוא חיצונית המ״ן ביחס הגוף כנ״ל. שהרי זו״ן הפנימי שלמטה מטבור דא״ק ששם שורש הדין עדיין לא הוציא לבושיו לחוץ, ולפיכך גם בחי' העשיה שה״ס המ״ן שבז״ת דנקודים לא היו בשלימות, ואין בהם קשר של פרצוף ואינם ראויים לזווג כלל, והכל מטעם שחסר להם החיצונית דמ״ן.
ונודע שעשר נקודות הנ״ל בכללותן נבחנות על ראש תוך סוף, כי ג״ר הוא ראש, וז״ת שהיא גופא נבחן על תוך סוף, אשר בחי' ז״א שבגוף נמשך מפה עד הטבור וכולל ט״ר דגופא ונק' תוך. ומטבור ולמטה היא בחי' מלכות עצמה לבדה ונק' סוף. ונודע שחלק הגוף מטבור ולמטה היא בחי' ד' שנק' שורש הדין שבמ״ן, שזה לא יצא כלל בגופא דנקודים. ולפי״ז נמצא שכל חלק הזה שנק' סוף דהיינו מטבור ולמטה שנבנה כולומשורש הדין לא יצא כלל בנקודים. ונמצא שכל גופא דנקודים אינו אלא בחי' ז״א לבדו שנק' תוך דכללות הנקודים. שהיה צריך לכלול ט״ר דגופא כנ״ל, אמנם גם הוא חסר ג״ר, מפני שאינם יוצאים אלא ע״י זיווג על המ״ן, והמה בחסרון חיצוניותם. וא״כ חסר מג' ראשונות שלו וגם חסר מבחי' מלכות דגופא שה״ס מדה״ד כנ״ל, ואין בו רק שש נקודות חג״ת נה״י לבד.