ח) והנה נודע כי כשבאו הספירות של העקודים היו פניהם למטה, כי כוונת ביאתם היה להאיר למטה, לכן פניהם היו לדרך המקבלים, אבל בחזרתם לעלות למעלה, אז הפכו פניהם למעלה נגד המאציל ואחוריהם למטה. והנה בעלות הכתר אל המאציל, אין ספק כי לעולם אין אור המאציל נפסק אפי' רגע מן המקבלים הנאצלים, רק ההפרש הוא כי בעת ההוא אשר הכתר עולה למעלה, אז האור ההוא היורד מהמאציל יורד ממנו אל הספירה דרך אחוריו, שהרי הוא הפך פניו למעלה ואחוריו להנאצלים, והיו דינין כנ''ל, ועד"ז בשאר ספירות, בעת שהיו חוזרים ועולים.
ח) אין אור המאציל נפסק אפי' רגע וכו': כלומר, דאפי' בדרגות זיכוכו במסך יורד אליו אור א"ס ב"ה על ד' הבחי' הנודעות, עד לזווג דהכאה שמעלה או"ח ע"פ המדרגה שבמסך.
יורד ממנו אל הספירה דרך אחוריו: פירוש, קומת עשר הספירות נבחנת רק על האו"ח, שבהיות המסך על שיעורו נמצאת המלכות שבה להיות כתר, ובזה נעשים קומתם דכולהו שוים זל"ז, כנ"ל בפמ"ס ענף ג' אות ב'. ונמצאו כולם מקבלים מן הפנים של הכתר. וכשמזדכך לבחי"ג שקומתם רק עד החכמה וכתר דאור ישר נשאר נעלם במקורו, הרי כל ע"ס אלו נמצאות מקבלות מאחורי הכתר, כלומר, בחי' הדין מבחינת הסתלקותו, הרי שקומת החכמה מקבלת מאחור הכתר. ועד"ז בזיכוך דבחי"ב שקומתם עד הבינה נמצאות מקבלות גם מאחורי החכמה, שהוא בחינת הדין מבחינת הסתלקותה וכו'. ודע, שעה''ס דקומת חכמה נק' כולם ע"ש ספירה עליונה חכמה, ועה"ס דקומת בינה נק' כולם ע"ש ספירה עליונה בינה וכו' עד''ז.