ג) והענין הוא, כי בודאי שבחי' הכלים היה בכח אף כי לא היה בפועל בתוך האור, כי היה בבחי' האור היותר עב וגס, רק שהיה בו מחובר בעצם היטב, ולכן לא נגלה בחינתו, כי כאשר יצא האור דרך הפה ולחוץ יצא הכל מעורב יחד, וכשחזרו לעלות ולהשתלם כנ"ל, אז ודאי ע"י יציאת האור חוץ לפה, הנה אותו אור בחי' הכלים שהוא יותר עב קנה עתה עוביות יותר, ועי"כ לא יוכל לחזור גם הוא למקורו כבראשונה ונתפשט האור הזך ממנו ועלה למקורו כנ"ל, ואז נתוסף באור העב עוביות יותר על עוביו ואז נגמר ונשאר בחי' הכלי.
ג) והענין הוא כי בודאי שבחי' הכלים היה בכח וכו': כבר נתבאר דהכלים מתחילים מן הוי"ה דס"ג שהיא בגופא, וגם שם אחרי נפילת האותיות למטה מטבור ועלייתם בסוד מ"ן כמו"ש לקמן. ואומר, דבאמת בחי' הכלי כבר נגמר בפה דראש, אלא כיון דהמסך שב להיות לכתר ע"כ הוא מחובר בעצמות היטב, ואינו עוד בחי' כלי אמיתי עד שיתפרש מאור העצמות, שזה נעשה אחר הסתלקות אורות דעקודים.
רק שהיה בו מחובר בעצם היטב וכו': פירוש, אע"פ שאור העב נתגלה תיכף ביציאת אור הישר עד בחי' ד', אמנם מסיבת העלאתו את אור החוזר ששב בזה להיות כתר נמצא מתעצם עי"ז עם אור הזך לעצם אחד בלי שום הבחן כלל, דהא העביות והזכות שוים הם במעלתם, זה שבחו באו"י וזה שבחו באו"ח, ולא יתכן להבחין באור העב שיהי' בבחי' כלי אל אור הזך. אמנם אחר הסתלקות אור דעקודים שנשארות ד' הבחי' בלי אור, אלא בבחי' רשימו דאור ישר כמ"ש לקמן שבזה ניתוספה העביות באור העב כי עתה אינו מאיר את אור החוזר, וע"כ נבחן בו שנשאר למטה, כלומר שנגרע מעלתו ונשאר בבחי' אחורים, והבן.