ד) והנה כאשר נעריך ונמשיל לענין זה, כבר ידעת היות ד' יסודות לכל, והם: ראיה, שמיעה, ריח, דיבור. והם סוד נשמה לנשמה ונר"ן. ונתחיל לבאר מסוד הנשמה ואילך, ואח"כ נתחיל לקודם אליה, ונאמר, כי הלא נמשיל ונצייר האזנים, כי יש בהם רוח דק בתוכם, והנסיון לזה, כאשר יסתום האדם אזניו, ישמע בתוכם קול הברה מחמת הרוח הנצרר בתוכם. אח"כ מחוטם יוצא מתוכו הבל יותר נרגש מאוזן. ואח"כ מן הפה יוצא הבל יותר נרגש מכולם, וכפי ערך הדברים ובחינתם כך יהיה דקותם. כי אוזן להיותו סוד בינה, ההבל היוצא ממנו הוא יותר דק מהבל היוצא מהחוטם, וכן הבל החוטם יותר דק מהבל הפה, שהוא למטה ממנו במעלה.
ד) היות ד' יסודות לכל וכו': שה"ס חכמה בינה ז"א ומלכות. ונקראים יסודות, משום יציאתם מכלי הכתר, ששם קומת כל עה"ס שוות זל"ז, ויציאה הראשונה, נק' ד' יסודות הנ"ל, רשר"ד.
כי יש בהם רוח דק בתוכם וכו': כלומר, ב' הבחנות יש כאן: הבחן א', הוא הרוח שבתוך האוזן וחוטם ופה, וה"ס ג' בחי' דאור ישר, בג"ד, המובאים בענף הקודם. והבחן ב', מה שמתפשט הרוח מהכלים שלהם ויוצאים חוץ מהם, אשר ביציאתם לחוץ נגרע ערכם, כמו"ש בע"ה.
מן הפה יוצא הבל יותר נרגש מכולם: והיינו משום דהוא בחינה הד', ושלימות כלי הקבלה.