רנט) ואלו הט"ס ראשונים נקרא רישא אשר היא שכיבת לעפרא, כי היא נתונה בין הקליפות בסוד עפר המשכן, אבל בחי' אחרונה שבה הנקרא זנבא, היא לבדה נשארה באצילות, והיא השולטת עתה בזמן הגלות, ולכן או"ה שהם זנבא יש להם תגבורת בגלות הזה, לפי שהם נזונין מן הזנב השולטת עתה, אבל ישראל שהם רישא, נזונין מן רישא, והנה רישא דא שכיבת לעפרא, לכן ישראל הם בגלות הזה נכנעים ושפלים תחת עכו"ם הנקרא זנבא.
רנט) הט"ס ראשונים נקרא רישא, וכו' אבל בחינה אחרונה שבה הנקרא זנבא היא לבדה נשארה באצילות וכו' ולכן או"ה שהם זנבא יש להם תגבורת בגלות. ולכאורה היה צריך להיות להיפך, שבבחינת המלכות שנשארה באצילות, היו צריכים ישראל להתתקף על ידה, ובט"ר שנפלו לקליפות היו צריכים או"ה ליטל מהם תגבורת לשלוט על ישראל בגלות. אמנם עמקות יש בהדברים. כי כבר נתבאר, שנקודה זו שנשארה באצילות, ה"ס נקודת החזה דז"ת דנקודים, שהוא נקודת הסיום דצמצום ב', שנעשה בעת יציאת הקטנות דנקודים, מפאת עלית מלכות המסיימת דצמצום א' אל מקום החזה דפרצוף נקודות דס"ג. שע"כ מחזה ולמטה נעשה לחלל פנוי, כנ"ל בדברי הרב (דף א' תתפ"ט אות ג') ע"ש. גם נתבאר, שסבת שביה"כ היתה, מחמת שעברו על הגבול הנ"ל ובאו לבי"ע, וע"כ כח המלכות המסיימת שבנקודת החזה, נתערבה במלכים, וע"כ האור העליון נסתלק מהם ומתו.
ונתבאר לעיל דף א' תתקמ"ב ד"ה ועם זה, שע"כ יש ב' בחינות בשבירת הכלים, שהם רפ"ח ניצוצין ול"ב האבן. שבחינת הט"ר מהמלכים שנשברו, הם בחינת רפ"ח ניצוצין, הראוים להתברר לקדושה. אבל כל בחינות המלכיות שבמלכים, שהם ל"ב מלכיות אשר כח מלכות המסיימת דצמצום א' רכיב עליהם, הם נעשו לקליפות אשר לא יצלחו לכלום. ואין להם בירור בשתא אלפי שני עד לע"ל, שאז נאמר והסירותי את ל"ב האבן מבשרכם, ואז יבולע המות לנצח, עש"ה.
והנה כל בנין הנוקבא דז"א דאצילות הוא ע"י הרפ"ח ניצוצין, ומהם כל ט"ס שלה הנקראים רישא. כי מלב האבן אין שהם בירורים. ובסבת החטא דאדם הראשון, נפל רישא שלה לקליפות, ונשארה רק בנקודת החזה, שמבחינת הכלים היא בחינת הכתר שבה, ומבחינת האורות הוא בחינת המלכות שבה, כנ"ל. והנה אז היא נקראת נקודה שחורה דלית בה לבננותא כלום. והוא משום שמבחינה זו אין לה שום בירור, כי שם היא בחינת מלכות המסיימת, שאינה נבנית זולת בבירורים דלב האבן, וע"כ היא שחורה, כי אין בחינת לבן והארה נוהג שם, עד גמר התיקון כנ"ל. וכל בנינה הוא ע"י ז"א בעלה, בסוד ויבן ה' אלקים את הצלע וכו', שה"ס רפ"ח שמשגת ממוחין דאו"א, שאלו נקראים רישא.
וזהו שרומז הרב (באות רנ"ח) על הפסוק נפלה ולא תוסיף קום, שהוא ענין זנבא ורישא. כי הזוהר ביאר הפסוק הזה, כי נפלה ולא תוסיף קום מעצמה, אלא בעלה הוא דיוקים לה. והוא כנ"ל, כי מבחינתה עצמה היא שחורה, להיותה נקודת הסיום ששם שורש לב האבן שאין להם בירור, וע"כ לא תוסיף קום מעצמה. ורק ז"א בעלה הוא מוקים לה ע"י המוחין דאו"א עלאין בסוד הבירורים דרפ"ח ניצוצין כנ"ל. ורומז הרב ע"ז שהוא ענין זנבא ורישא. כלומר, שבחינתה עצמה שעליה נאמר נפלה ולא תוסיף קום, הוא ענין זנבא. ובחינת הבניןשלה שז"א מוקים לה, הוא ענין רישא, דהיינו כמבואר.
וזה אמרו "ולכן או"ה שהם זנבא יש להם תגבורת בגלות הזה לפי שהם נזונין מן הזנב השולטת עתה. אבל ישראל שהם רישא נזונין מן רישא". דהיינו כנ"ל, שכל כח השליטה של הקליפות להחטיא את ישראל הוא ע"י לב האבן הנ"ל, כי מבחינה זו היא שחורה וליה בה לבננותא כלל עד גמר התיקון. וכל ישועת ישראל הוא להעלות מ"ן בסוד רפ"ח ניצוצין ולבנותה בנין שלם בקומת או"א, שאז היא סיהרא באשלמותה, ע"ד שהיתה בימי שלמה, בעת בנין בהמ"ק הא'. ונמצא בחורבן בהמ"ק שהט"ר נפלו לקליפות, ולא נשאר לישראל אלא רק בחינת זנבא, ע"כ יש לאו"ה תגבורת לשלוט על ישראל. משום שמבחינה זו אין שום בירורין עד לגמר התיקון, ולכן ישראל הם בגלות הזה נכנעים ושפלים תחת עכו"ם הנקראים זנבא. כי כל כחם להחטיא את ישראל הוא מכח זנבא, שה"ס לב האבן, כמבואר.