קי) ולהיות כי אדה"ר היה כולל ג' עולמות בי"ע כנזכר, והביאור הוא: כי אותם החסדים והגבורות, שיש בכל הפרצופים שבג' עולמות בי"ע, מהם יוצאים הנשמות של התחתונים, וכל אותם הנשמות שהיו כלולות באותם החו"ג שבג' עולמות בי"ע היו כלולות בנשמת אדה"ר. והנה הוצרכו שנות עולם להיות כמספר הנשמות ההם, כדי שבאותם השנים יוצרו אותם הנשמות ויבואו בעה"ז בגוף ונפש ויתתקנו, ולכן היו שנות העולם שהא אלפי שני כנגד מספר הנשמות הנזכר.
קי) החו"ג שיש בכל הפרצופים שבג' עולמות בי"ע מהם יוצאים הנשמת של התחתונים וכו' היו כלולות בנשמת אדם הראשון. כי יש ג' מוחין, חב"ד. ומוח הג' הנקרא דעת, כלול גם הוא לבדו מן ג' מוחין, חו"ב ודעת תחתון. ודעת הזה, הן העליון הן התחתון, הוא כלול מה"ח וה"ג, שמהם יוצאים כל הנשמות התחתונים. וכן נשמת אדה"ר, שהוא הכולל של כל הנשמות של התחתונים, יצאו ג"כ כן מחו"ג האלו שבדעת.
והנה הדברים הללו עמוקים מכל עמוק, ומתוך שהם מראים אותנו לדעת את מקור נשמתינו ואחיזתינו בהעולמות העליונים, שכל נצחיותינו תלוי בהם, ע"כ יש לנו להרחיב ההבנה עד כמה שאפשר.
ותחילה יש להבין ענין ב' בחינות חב"ד הנ"ל, אשר הנשמות יוצאים רק מדעת שבהם. ויש להבין למה אינם יוצאים מחו"ב שבחב"ד זולת מהדעת דחב"ד. והענין הוא, כי בכלל אין בראש זולת ג' מוחין שהם חב"ד, אשר הג"ר שבו נקראים מוח חכמה ומוח בינה, וז"ת שלו חג"ת נהי"מ, נקראים מוח הדעת. אלא שהם מתחלקים על ב' פרצופים, ע"ד התחלקות או"א עלאין וישסו"ת. אשר חו"ב מתפשטים לפרצוף חב"ד בפני עצמם, דהיינו ג"ר וז"ת, ונבחנים לפרצוף ג"ר של המוחין. וכן עד"ז מוח הג' שהוא הדעת הכללי, דהיינו ז"ת דראש, מתפשט גם הוא לפרצוף בפני עצמו ג"ר וז"ת. שהג"ר הם חו"ב דדעת, והז"ת הם דעת דדעת. ושניהם יחד הג"ר והז"ת דדעת נקראים פרצוף הו"ק דהמוחין. והתחלקות זו נוהג הן בהפרצופי אצילות, והן בפרצופי בי"ע. וכשהמוחין מושפעים מראש אל הגוף שלו, מתחלק גם הגוף לב' פרצופים ג"ר וו"ק. אשר החג"ת שלו עד החזה פרצוף ג"ר דגוף, והוא מקבל תמיד מפרצוף ג"ר דמוחין, שהם חו"ב ודעת עליון. ופרצוף ז"ת דגופא, דהיינו התנהי"מ שבו מחזה ולמטה עד סיום רגלין, נבחן לפרצוף ו"ק דגופא. והוא מקבל תמיד מפרצוף ו"ק של המוחין שבראש, הנקראים ג' מוחין דדעת, או חו"ב ודעת תחתון. וזה הבחן פרטי הנוהג בכל מדרגה ראש וגוף. שהראש לבדו כולל ב' פרצופים ג"ר וו"ק, ובכללו הוא ג"ר. והגוף לבדו כולל ב' פרצופים ג"ר וו"ק, ובכללו הוא ו"ק.
וענין התחלקות הזה הפרטי נמשך מן כללות האצילות, כי גם חו"ב תו"מ דכללות האצילות מתחלקים כן. כי הראש דכללות האצילות הוא או"א וישסו"ת, ובכללות הם בחינת ב' המוחין דחו"ב, וישסו"ת הוא בחינת מוח הדעת דכללות האצילות. ואו"א לבדם מתפשטים לפרצוף שלם, ג"ר וז"ת, שהם חו"ב ודעת הנעלם. וישסו"ת לבדם מתפשטים לפרצוף שלם ג"ר וז"ת, שהם חו"ב ודעת תחתון.
והגוף דכללות האצילות הוא ז"א, הנקרא אדם דאצילות, וגם הוא מתחלק לב' פרצופים ג"ר וו"ק. שחג"ת עד החזה הוא פרצוף ג"ר שבו, והוא מקבל מג"ר דראש דכללות, הנקרא או"א עלאין שהם חו"ב ודעת הנעלם. ונקרא דעת הנעלם, משום שמשפיע לחג"ת דז"א רק חסדים מכוסים. ומחזה דז"א ולמטה הוא פרצוף ו"ק דז"א, והוא מקבל מו"ק דראש דכללות, שהוא נקרא ישסו"ת, או חו"ב ודעת תחתון הנגלה. ונקרא כן,משום שהוא משפיע לתנה"י חסדים מגולים בהארת חכמה. אמנם אין הז"א מקבל, רק מבחינת הדעת, ולא מחו"ב. הן החג"ת שלו המקבלים מג"ר דראש אינם מקבלים אלא מדעת דג"ר האלו, הנקרא דעת הנעלם. וכן תנה"י שלו המקבלים מו"ק דראש, אינם מקבלים מחו"ב דו"ק האלו, אלא מדעת שבו הנקרא דעת תחתון הנגלה. וטעם הדבר, כי הז"א עצמו הוא בחינת גוף דכללות, ע"כ הוא מקבל רק מהבחינה שכנגדו בראש, שנקראת דעת הכולל ז"ת וגוף. כי דעת דפרצוף ג"ר דראש, הוא בחינת גוף דאו"א עלאין. ודעת דפרצוף ו"ק דראש, הוא בחינת גוף דישסו"ת. אבל לחו"ב, הן דפרצוף ג"ר והן דפרצוף ו"ק, אין לו היחס דהבחינה שכנגדו.
וכמו שנתבאר באדם דאצילות שהוא ז"א דאצילות, כן יש אדם דבי"ע, שהם נר"ן דאדם הראשון. כי אדם דבריאה הוא נשמה שלו, ואדם דיצירה הוא רוח שבו, ואדם דעשיה הוא הנפש שבו. ונקרא כן, כי גם הוא בחינת גוף של כללות בי"ע, כמו ז"א שהוא גוף דכללות האצילות. אמנם ודאי יש הפרש גדול ביניהם. ולהבין זה יש להרחיב הדברים, ולהבין נשמת אדם הראשון משורשו.
ותדע שמקורו של אדם הראשון הוא מהנקודה דעוה"ז, שה"ס מעפר אתה ואל עפר תשוב, שנתכלל מחמת אכילת עצה"ד. כי הנקודה דעוה"ז נקראת עפר, שאינו ראוי לזריעה, להיותה מבחינת המלכות דחלל הפנוי. וכדי לתקנו שיהיה ראוי לקבל אורות העליונים, הוא נתמתק במלכות דבינה, שנקראת אדמה, כי הבינה נקראת ארץ אדום, כנודע. ותחילת שורשו התחיל בעת צמצום ב', שה"ס ה' זעירא דהבראם, כי שם נמתק מדת הדין במדת הרחמים, ע"י עלית ה"ת בנקבי עינים, כנודע. אמנם בקטנות נקודים עוד לא נגלה שורשו, כי אז לא יצא אלא הכלים דפנים דז"ת, שהם חב"ד חג"ת עד החזה. ושורש האדם הוא רק בכלים דאחורים דז"ת דנקודים, שהיו אז במקום בי"ע.
אלא בעת הגדלות דנקודים, שע"י אור החדש דע"ב שהוריד הה"ת מנקבי עינים בחזרה לפה, כמו שהיה בפרצופי א"ק, ונתעלו האחורים דראש הנקרא אח"פ והשלימו הע"ס דראש בקומת ג"ר. וכן נתפשטו האורות ממעלה למטה ונתחברו האחורים דגוף הנקרא תנה"י שמחזה ולמטה, ונעשו שוב בחינת אצילות כמו רגלי א"ק עד לנקודה דעוה"ז ונשברו ומתו כנודע. הנה אז ירדו רפ"ח ניצוצין תוך הכלים המתים, כדי להחיותם. כנודע. ופירושו הוא: כי הפנים ואחוריים הם סוד רפ"ח ניצוצין ול"ב ניצוצין, כנ"ל דף א' תתקל"ח ד"ה אמנם. והנה מקודם השבירה, לא היה במקום בי"ע רק בחינת האחורים דז"ת דנקודים לבד, דהיינו ל"ב ניצוצין, כלומר בחינת מחזה ולמטה בלבד, הנבחנים כולם למלכיות. אבל מבחינת כלים דפנים שהם רפ"ח ניצוצין, לא היה בהם כלום. ואחר שביה"כ, אשר גם הכלים דפנים דז"א, שהם חב"ד חג"ת עד החזה שיצאו בעת קטנות נקודים, שהם כולםמבחינת אצילות למעלה מפרסא, ועכ"ז נשברו גם הם וירדו לבי"ע, ונתערבו עם הכלים דאחורים. הרי שהרפ"ח ניצוצין נתערבו עם הל"ב ניצוצין. והיה זה כדי להחיות את המתים, כלומר, שיהיה אפשרות לתקן שוב את כל האחורים דז"ת דנקודים, ולהשיבם לבחינת אצילות בסוד מטי רגלין ברגלין ויבולע המות לנצח.
ומזה יצא שאין לך ניצוץ נברר מבי"ע שלא יהיה בו אבי"ע, שהם ע"ס חב"ד חג"ת נהי"מ. כי אפילו ניצוץ שהוא כולו מאחורים, דהיינו מהחלק שמחזה ולמטה לבד, מ"מ הוא נכלל ג"כ מהכלים דחב"ד חג"ת עד החזה, מכח העירוב דרפ"ח ניצוצין עם הל"ב, כנ"ל. באופן, שכל מדרגה הנבררת יש בה כח להתפשט בעצמה לע"ס חב"ד חג"ת נה"י, אמנם בדרך כלל יש לחלקם על ד' בחינות, שהם פו"א דפנים, ופו"א דאחורים.
וביאורם הוא: כי לולא העירוב של הרפ"ח ניצוצין בהל"ב ניצוצין לא היה ראוי להתברר מן השבירה לצורך ז"א דאצילות, רק הכלים דפנים שלו שהיה לו מבחינת אצילות מקודם שביה"כ, שהם חב"ד חג"ת שלו עד החזה, באורות דו"ק ונקודה. והיה חסר לו תמיד התנה"י דכלים וג"ר דאורות. אמנם מחמת העירוב דרפ"ח ניצוצין עם הל"ב ניצוצין, שנכללו הכלים דפנים ואחורים זה מזה, הרויח הז"א דאצילות כלים דאחורים, שנתכללו ברפ"ח שלו, ועי"ז הולך ומברר נה"י דכלים, ומשיג על ידיהם ג"ר דאורות. אמנם אחורים אלו דז"א אינם אחורים גמורים, אלא בחינת אחורים הנכללים בכלים דפנים. דהיינו ע"ד התכללות התחתון בעליון, שהוא תמיד רק למעליותא, ולא כלום לגריעותא, כי רק השבח של התחתון נכלל בו, אבל בחינת המסכים והמיעוטים דתחתון לא יוכלו להכלל בהעליון. ונמצא שאלו האחורים הנכללים בהפנים שוים בערכם כמעט כמו הכלים דפנים עצמם.
וכנגד אלו, יש ג"כ התכללות הכלים דפנים בכלים דאחורים. דהיינו כי אלו הכלים שמחזה ולמטה דז"ת דנקודים, שהם בחינת ל"ב ניצוצין שנעשו לבחינת חלל פנוי בעת צמצום ב', קנו עתה ע"י התכללות הרפ"ח בהם גם בחינת כלים דפנים, שהם חב"ד חג"ת עד החזה. ומזה הטעם נבחן מקום בי"ע לע"ס שלמות אע"פ שלא היה לו מתחילתו אלא רק ב"ש ת"ת תחתונים ונהי"מ. כי ע"י העירוב הנ"ל, השיג גם הכלים דחב"ד חג"ת עד החזה, שהם כלים דפנים שלא נתמעטו מעולם לבחינת בי"ע. אכן אע"פ שהם בחינת כלים דפנים, מ"מ הם גרועים יותר מהכלים דאחורים של ז"א דאצילות, משום ששורשם בא מכח הכלים דאחורים שיצאו לבי"ע, אלא שהשיגו הכלים דפנים ע"י התכללות. ולכן הם גרועים בהרבה מכלים דאחורים הכלולים בפנים, שהם אחורים דז"א. ותדע שאלו הכלים דפנים הכלולים באחורים, הם הבירורים שמהם נעשו כלהו פרצופי בי"ע, כי הם נבררו רק מחזה ולמעלה דמקום בי"ע, ולא כלום מחזה ולמטה. כי אפילו בעת קטנותם דהיינובבחינה הראשונה הנ"ל שכתב הרב, הנה נסתיימו בספירה הששית דיצירה של עתה, שהוא מקום החזה. הרי שהם כולם כלים דפנים, אלא מבחינת הפנים דאחורים.
ובחינת אדה"ר היא מבחינת אחורים הכלולים בכלים דפרצופי בי"ע. באופן שפו"א דאחורים הם פרצופי בי"ע ואדה"ר, והיינו בחינת נקודת החזה שבהם, כי אין יותר בפרצופי בי"ע מקטנותם רק חב"ד חג"ת עד החזה, שנברר להם ממקום בי"ע, כנ"ל. ובנקודת החזה שלהם כלול בחינת אחורים שלהם, והיא בחינת אדה"ר.
וזה אמרו לעיל (באות ק"ו) "שאדה"ר ממקום כפרתו נברא, מעפר בית המקדש, אין זה בית המקדש התחתון רק העליון שהוא בשש אחרונות דיצירה" ע"ש. כי הוא בחינת החזה דכללות בי"ע, שהיא נמצא אז בסיום שש אחרונות דיצירה, העומדים במקום שש ראשונות דבריאה של עתה, דהיינו בהסיום דחב"ד חג"ת עד החזה דבריאה של עתה. וחזה זו נקראת עפרא דבי מקדשא דלעילא, כי הבריאה היא סוד בית המקדש, ועפר הוא שם המלכות המסיימת אותה, שהיא החזה, ע"ש בדברי הרב. הרי מבואר שאדה"ר נברא מבחינת האחורים הכלולים בהכלים דפנים חב"ד חג"ת, דהיינו נקודת החזה המסיימת אותם, והיא הנקראת עפר מן האדמה, כנ"ל.
ונתבאר, שמקור בחינת אדה"ר תוך נקודה דעוה"ז, דהיינו הנקרא עפר. אלא מתוך שבשביה"כ נתערבו הרפ"ח בהל"ב והשיגו האחורים גם את הכלים דפנים, הוברר מהם פרצופי בי"ע מן הכלים דפנים שבהם, ואז נכלל אדה"ר בחזה שלהם הנקרא עפר מן האדמה. כי העפר דעוה"ז עלה לעפרא דבי מקדשא, ונמתק שם בבחינת עפר מן האדמה. הרי שהוא בחינת אחורים גמור אלא שנמתק במלכות דכלים דפנים.
וע"י עליתו עם הכלים דבי"ע לעיבור בבטן הנוקבא דאצילות, שהיתה אז בחינת אמא עילאה, וקבל הזווג שם דאו"א, הנה אז נדחו ממנו כל בחינת לב האבן שהיה כלול בו ושורשו. ונשאר גם הוא בבחינת רפ"ח ניצוצין, שזה נעשה ע"י הארת הזווג דאבא. ואח"כ קבל מבטן אמא את ל"ב ניצוצין קדושים ממלכות שלה, ואז נולד ויצא לגמרי מבחינת מלכות דאמא. ולא היה בו מבחינת האי עלמא כלום, כי לא נשאר בו שום זכר מבחינת עפר דהאי עלמא. וע"כ היה בבחי' חירות ממלאך המות לגמרי כנ"ל (דף א' תתקמ"ג ד"ה והנה). כי הוא נעשה כולו בבחינת כלים דפנים כמו פרצופי בי"ע עצמם, וע"כ הלביש את זו"ן דאצילות. כי מאחר שלא היה לו עוד כלום מבחינת כלים דאחורים, הרי הוא שוה לבחינת זו"ן דאצילות.
ועם זה תבין ביותר את דברי הרב בשער הקדמות המובא לעיל דף א' תתקמ"ד בד"ה ואחר, שכל החטא היה במה שהחזיר הזו"ן פב"פ ועדיין היה הנחש נאחז שם, עש"ה. כי המלכות דחלל הפנוי שהיא נקודה דעוה"ז הוא כל פנימיות הנחש,כנודע. והנה אדה"ר היה מקורו מהמלכות הזו דהיינו מעפר דהאי עלמא. אלא ע"י שיתוף מדה"ר בדין וכל התיקונים הנ"ל דירידת רפ"ח והעיבור, נמצא שנטהר לגמרי מבחינת המלכות דחלל הפנוי, שהיא בחינת הנחש. עד שהיה ראוי לעלות כולו לאצילות, בסוד חירות ממלאך המות, כי היו הקליפות נפרדים ממנו לגמרי. אמנם כיון שהמות היו עוד במציאות, כי הלב האבן נשאר מחזה ולמטה דכללות בי"ע. ע"כ לא יכלו הפרצופים להתתקן, אלא בבחינת ו"ק דג"ר דחיה יחידה, ומבחינה זו היו הכלים דאחורים דכלהו פרצופים בבחינת אב"א, אשר הקליפות היה להם עוד אחיזה בין הדבקים. כי בכח הארת אמא היה נתקנים רק בבחינת אחוריהם ביתה, שזה מספיק כל זמן שאדה"ר לא גילה את האחורים שלהם. כי באלו האחורים בין הדבקים, שם הוא בחינת העפר דהאי עלמא במציאות שבין הדבקים, ששם שורשו הא' של אדה"ר, ושם היא ג"כ אחיזת הנחש, כנ"ל. אלא עם תיקון של אחוריהם ביתה, דומה כמאן דליתא, וע"כ היה לו כח להיות באצילות. אבל אחר שהמשיך הג"ר דג"ר דחיה יחידה, ונמשכו שם הכלים הבלתי נבררים מי"ד קליפות לקבל חלקם משם, הרי נתגלה בזה העפר הטמון בין הדבקים. וכן נתגלה שורשו הא' של אדה"ר עצמו, אשר אינו מבחינת מלכות דאמא, אלא מעפר דהאי עלמא. כי נתפרקו כל התיקונים שהשיג ע"י הברורים דאו"א והעיבור, ואז נתקלקלו כל הבירורים דכלים דאחורים. כי נפרדו מהרפ"ח הכלולים בהם, מחמת מלכות דחלל הפנוי שנתערבה בל"ב דאמא, והאור נסתלק מהם ומתו וירדו שוב לקליפות כמקודם לכן. וז"ס מעפר אתה ואל עפר תשוב, כי עתה גילית בעצמך את החסרון שלך שאתה מן העפר דהאי עלמא ולא מעפר מן האדמה, וע"כ נפל מאיגרא רמא לבירא עמיקתא, דהיינו מעולם אצילות עד לנקודה דעוה"ז.
ונחזור לעניננו, כי נתבאר שקודם החטא, כבר היה אדה"ר כולו בבחינת כלים דפנים כמו זו"ן דאצילות, אשר אפילו בחינת האחורים שלו לא היה אחורים ממש, רק בחינת אחורים דפנים כמו זו"ן דאצילות, כנ"ל. ולפיכך היה מקבל אז מוחין שלמים כמו הזו"ן, דהיינו הן מבחינת דעת עליון הן מבחינת דעת תחתון, כמ"ש לעיל בזו"ן ע"ש. אבל אחר שחטא בעצה"ד, ונגלה בחינת אחורים שלו כנ"ל, דהיינו שורשו הא' שהוא מבחינת ל"ב נצוצין הכלולים בכלים דפנים דבי"ע, ואין לו חלק בכלים דפנים כלל. הרי אינו יכול לקבל עוד מבחינת דעת עליון כלום, שהוא בערך הראש כולו פנים. כי הגם שהדעת הוא בחינת ז"ת ואחורים, אמנם כיון שהוא אחורים דפו"א שבפנים, הריהו הוא נבחן כמו פנים. וע"כ אינו יכול עוד לקבל רק מבחינת דעת תחתון, שהוא ו"ק דו"ק דראש, דהיינו אחורים דפו"א דאחורים הדומה לבחינתו, כי גם הוא מבחינת אחורים דפו"א דאחורים כנ"ל.
וזה אמרו כאן (באות קי"ג) "קודם שחטא היו כל אלו ששת אלפים דרגין דנשמתין כלולות בו, וכאשר חטא אדה"ר נתמעט ועמד על מאה אמה וכו' אלףהב' דבריאה שהם זו"ן, ושל ד' אלפים דיצירה ועשיה, ולכן עמד על ק' אמה, אבל בחינת הנשמות שמאלף שנים הראשונים שהם או"א דבריאה לא לקחם, וכאשר נולד משה רבינו זכה לכולם".
פירוש: כי ע"י חטא דעצה"ד נאבדו לו כל בחינת אחורים שהשיג ע"י העיבור יניקה מוחין דנוקבא עלאה. ולא נשאר בו כי אם בחי' הפנים שלו, כלומר בחי' התכללותו בכלים דפנים של פרצופי בי"ע, שהוא נקודת החזה שלהם (כנ"ל דף' א' תתקמ"ז ד"ה וזה), הנחשב אצלו לכלי דכתר. אכן מבחי' נקודת החזה דאו"א עלאין אין לו עתה אחר החטא שום אחיזה שם, כי שם הכלים דפו"א דפנים דבריאה. אלא רק מחזה ולמטה יש לו אחיזה, ששם הכלים דפו"א של האחורים דבריאה, הנקרא זו"ן דבריאה כנ"ל. וע"כ אינו כולל אחר החטא רק בחינת מאה אמה שהם מאה כתרים, דהיינו עשרה כתרים מעשרה פרצופים, שהם זו"ן דבריאה, ואו"א וזו"ן של יצירה, ואו"א וזו"ן דעשיה. אבל באו"א דבריאה אין לו אחיזה, כי שם בחינת הכלים דפנים לגמרי, ואפילו האחורים שלהם שהם החו"ג דדעת עליון הם ג"כ בחינת אחורים דפנים, שבחינתם שוה לבחינת הפנים. אבל מחזה ולמטה דבריאה, שהם זו"ן דבריאה, שהם בחינת פו"א דאחורים דבריאה ובחינת דעת תחתון, הוא יכול לקבל החו"ג שבהם. אבל מאו"א דיצירה הוא יכול לקבל החו"ג שבהם, כי יצירה ועשיה כולם הם בחינת אחורים וגוף כנודע. וע"כ יש לו עשרה פרצופים.
וזה אמרו באות (ק"ט) "המוח הג' של החו"ג משם יוצא טיפת הזרע להוליד ולדות אחרים, כי חו"ג נק' ברא וברתא, ולכן טיפת הזרע של הזכר הוא מטיפת חסדים לבד, ושל הנקבה היא מטיפת הגבורות". כמ"ש לעיל (דף א' תתקנ"ב ד"ה והגוף), כי כל בחינה מקבלת מהבחינה שכנגדו בעליון. ולכן גם ז"א דאצילות אינו מקבל מבחינת חו"ב שבאו"א להיותם בחינת ראש, וז"א הוא בחינת גוף. אלא הוא מקבל מדעת דאו"א, שהוא בחינת גוף וז"ת כמו הז"א, ע"ש. ודעת כולל ז"ת, דהיינו ו"ק ונקודה, הנקראים ברא וברתא. ועד"ז אדם דבי"ע, שהם נר"ן דצדיקים, שהם ג"כ בחינת גוף ולא ראש, מחויבים לקבל גם הם רק מבחינת הדעת שבפרצופי בי"ע, שהם בחינת ז"ת שבראש, הנקראים ברא וברתא, כנ"ל. וז"ש "טיפת הזרע של הזכר הוא מחסדים", דהיינו מבחינת ברא של הראש. "ושל הנקבה היא מטיפת הגבורות לבד", דהיינו מבחינת ברתא של ראש, כמבואר. ועד"ז יצא ג"כ נשמת אדה"ר, שהוא הכולל מכל הנשמות כנ"ל.