קצא) והענין הוא, כי יסוד הזכר הוא ארוך ובולט וממשיי, והוא מפני שהזכר הוא בסוד החסד המתפשט בתוכו, וריבוי הארת החסדים גורמין שפע גדול ביסוד שלו ובולט לחוץ מרוב הארתו. אבל יסוד הנקבה הוא קצר מאד, והוא בסוד אויר וחלל ואינו ממשיי, לפי שהנקבה היא בסוד הגבורות המתפשטין בתוכה כנודע, ואין הגבורות מאירות כמו החסדים, כי הנקבה נקראת חשך, כנודע, ואין בה כח להיות היסוד שלה בולט, ולכן נשאר בסוד אויר. ולכן נפסק בחזה דז"א, ולא נתפשט עד היסוד דז"א לתקנו בשאר הספירות שבו.
קצא) יסוד הזכר ארוך ובולט וממשי, והוא מפני שהזכר הוא בסוד החסד המתפשט בתוכו וכו'. יסוד הנקבה היא קצר מאד והיא בסוד אויר וחלל. פירוש, כי מדת הזכר הוא המשכת האור ישר, שהוא עצם אור העליון. ומדת הנקבה היא, שהיא נושאת המסך, שעליו נעשה זווג דהכאה. כמ"ש לעיל בדברי הרב (דף אלף תקל"ו אות ע"ו), בסוד יוסף ובנימין, עש"ה. וע"כ הנקבה נבחנת לבחי' חלל ובית קבול על אור העליון המושפע מיסוד הזכר, כי ע"י שהיא מכה באור העליון ומחזירה אותו לאחוריו, נולד מזה או"ח העולה ומלביש הע"ס דאו"י. ונמצא האור של יסוד הזכר במדת בליטה להיותו או"י, והאור דיסוד הנקבה במדת שקיעה וחקיקה ובית קבול, כי האו"ח שלה הוא הממשיך ומקבל או"י. ויש עוד כאן הבחנה יתירה, כי לפי מדת השקיעה והחושך שביסוד הנקבה, דהיינו לפי גודל דחית אור העליון שהנקבה דוחה ע"י העביות הכלולה בהמסך שלה, כמדה זו ממש היא מדת גודלו של האו"י שהאו"ח שלה עולה ומלביש. כי עביות דבחי"א היא קומת ז"א, ועביות דבחי"ב, היא קומת בינה, וכו'. הרי שזה שקוע וזה בולט, ומדתם שוה ממש, שלפי גדלה של השקיעה כן מדת גדלו של הבליטה. וארוך, פירושו הארת חכמה, כי אור החכמה מכונה ארוך. ובליט פירושו אור ישר, כנ"ל.
ולפיכך אין בחינת יסוד דאמא מספקת להמשכת היסוד דז"א, כי בחינת היסוד דז"א היא הפוכה מבחינת יסוד דאמא, כמבואר. שיסוד דאמא היא קצר, שפירושו שהיא מכה ודוחה לאור חכמה, ע"י העביות שבמסך שלה. ויסוד דז"א הוא ארוך, דהיינו שיש בו הארת חכמה, שהיא אור החיה, וע"כ הוא ראוי להוליד נשמות, כנודע.