קל) נמצא כי תחלה היו ד' מוחין עצמם ניכרין, לכן נקרא מ' דצלם, אך פה נעלם מציאותן, ואין ניכרים רק המלבושים שהם נה"י דתבונה הנ"ל, והנה"י ההם נקרא ל' דצלם, ובחי' המוחין נעלם ומכוסה תוך ל' זו.
[תש' קע"ו]
קל) תחלה היו ד' מוחין עצמן ניכרין לכן נקרא ם' דצלם, אך פה נעלם מציאותן וכו', ובחינת המוחין נעלם ומכוסה תוך ל' הזו. כי כאן הם נעשים לג' מוחין בלבד, הנקרא חכמה בינה דעת. אבל בבחינת הם' דצלם, שהיא בחינת או"א עלאין, אינם נקראים כן, אלא חכמה בינה חסד וגבורה. כי זה הזווג דחסד וגבורה בסוד הדעת, המכה בחכמה ובינה ומוציא מהם הארותיהם להתגלות בחוץ, אין לו שם עוד שום גילוי, אלא שמזדווגים שם בבחינת דעת הנעלם כמ"ש במקומו. וע"כ עדיין לא נגמר שם הזווג של החסד וגבורה על סופו, עד שיהיו שניהם למוח אחד, והם נבחנים משום זה לב' מוחין חסד וגבורה, ולכן הם שם ד' מוחין. וכבר ידעת טעם הדבר, שהוא מסבת היותם בסוד חסדים מכוסים בסוד כי חפץ חסד הוא, ואין הדעת יכולה להתגלות שם ולהוציא הארת חכמה לחוץ.
אכן בנה"י דתבונה הג', שהיא בחינת ישסו"ת שבה, ששם החסדים יכולים להתגלות כנ"ל, נעשה שם זווג הזה דחסד וגבורה, המעלים או"ח עד חכמה בינה, ומוציאים הארת החכמה לחוץ, שזווג זה מיחד את חסד וגבורה למוח אחד, בשם מוח הדעת. ויש כאן הבנה רבה. כי עצם מציאות המוחין הם מאו"א עלאין, דהיינו מם' דצלם. והנה בהם אין מקום גילוי להארת חכמה, אלא שהם בחינת חסדים בלי הארת חכמה, כנ"ל. ובשעה שיורדין בהתפשטות ב' אל הל' דצלם, הנה נעלם השליטה העזה שהיה בהם ממקורם בהם' לכסות החכמה, והמה מקבלים בחינת השליטה של המלבישים החדשים שהם ישסו"ת, והחו"ג מתיחדים, ומגלים הארת החכמה כטבע הישסו"ת.
וזה אמרו "אך פה נעלם מציאותם ואינם ניכרים רק המלבישים, שהם נה"י דתבונה ונקראים ל' דצלם, ובחינת המוחין נעלם ומכוסה תוך ל' זו". דהיינו כמבואר, שאע"פ שטבע המוחין האלו ממקורם הם בחפץ טבוע לכסות החכמה בסוד כי חפץ חסד הוא, הנה בבואם למקום נה"י דתבונה הג', שהוא בחי' ישסו"ת, ומתלבשים בהם, הנה כח הכיסוי שיש בהמוחין, נעלמים בהמלבושים, שהם ישסו"ת, והמלבושים מתגברים עליהם ומוציאים ומגלים ההארת חכמה בחסדים כנ"ל.