עח) אמנם היסוד והמלכות שבה אין להם מקום בז"א על מה שיסמוכו, ואמנם עיקר עשיית היסוד שבה לא נעשה כשאר הספירות שבה, שנעשו מכח הארת הז"א בה, אלא נעשה מבחינת הכאת הגבורות, ברדתם מן הת"ת עד היסוד דרך ירידה, והאירו שם, ונחתם ואתגליף הארתם שם, ומכח הארתם נעשה היסוד הזה, וע"כ נקרא היסוד שלה חותם הנחתם, כי איהו חותם מן הגבורות, שהאירו שם בהכאתם בירידתם. גם המלכות שבה נקרא חותם כי הרי ההארה שבה אינה אלא מהארת חותם היסוד וזהו ענין אמרם, חותם בתוך חותם, כי חותם החיצון שהיא המלכות, נמשכת ונעשית מהארת החותם הפנימי, שהוא יסוד שבה.
עח) היסוד שבה לא נעשה כשאר הספירות שבה שנעשו מכח הארת הז"א בה אלא שנעשו מכח הכאת הגבורות. פירוש, כי נתבאר שכל בנין הנוקבא, היא רק מבחינת האחורים החדשים שהשיג ז"א מאו"א, ע"י הורדת ה"ת מעינים לאזן, שאז הרויח ז"א את אח"פ דכלי דבינה, שהחזיר וחיבר למדרגתו, וגם בחינת המסך דבחי"ב, והשיג את הגדלות דקומת נשמה, שנשמה שלו נתלבשה בכלי דכתר, ורוח בכלי דחכמה, ונפש בהכלי חדש דבחינת הבינה. אשר אז הכלי דנפש שלו הקודם שהיה בכלי דחכמה, שהם נה"י הקודמים, הנה עתה נעשה לכלי דרוח, שהוא חג"ת, והכלי דרוח הקודם שהוא הכלי דכתר, נעשה עתה לכלי דנשמה, שהוא חב"ד. והכלי דנפש של עתה, הוא הכלי החדש דבינה, שהוא נה"י החדשים. ונתבאר לעיל, אשר עי"ז שנה"י הקודמים עלו לחג"ת, נתעלה גם גו"ע דנוקבא והלבישו את נה"י החדשים. כי נקודת הנוקבא, דבוקה במקום היסוד הקודם. וכיון שהיסוד הקודם נעשה לשליש עליון של ת"ת דז"א, המסתיים בחזה שלו, הרי הנוקבא הדבוקה ביסוד מתחתיו, נמצאת עתה עמו מחזה ולמטה, כנ"ל (דף תשע"ו ד"ה ועם זה). ונמצאת עתה שמלבשת ב"ש ת"ת דז"א, וכל נה"י של ז"א, ע"ש.
אמנם הלבשה זו שהנוקבא מלבשת את תנה"י דז"א, אין פירושה שהיא מקבלת כל אותה ההארה שיש בתנה"י דז"א. אלא רק שמקבלת בחינת אחורים מהארה דתנה"י שלו, שהרי עתה התחיל בנינה של הנוקבא, ואי אפשר לה להשיג עתה מז"א, יותר מבחינת הקטנות שלה. כמ"ש הרב לעיל (דף תשע"ז אות ס"ו. ובאו"פ ד"ה אינם), אשר אלו האורות היוצאים אליה מז"א אינם בוקעים כל מחיצות גופא דז"א מחזה ולמטה, אלא שהנוקבא מקבלת אותם דרך נקב מאחורי החזה. שפירוש הדברים הוא, שאין הנוקבא מקבלת בחינות האורות דפנים שבתנה"י דז"א, הבאים מבחינת הגדלות, שהרי, היא חסרה עדיין בחינת נה"י שלה, כי הה"ת שירדה מעינים דז"א, אינו מועיל כלום להורדת ה"ת מעינים דנוקבא, וע"כ היא מוכרחת לקבל רק בחינת הקטנות שלו, באופן שיסוד דז"א, הוא בחינת ת"ת דנוקבא. כי הנוקבא עצמה חסרה נה"י דגדלות עוד.
וזה אמרו "שיעור אורך היסוד דז"א הוא כנגד קו האמצעי דנוקבא, מאחוריו, עד סיום הת"ת שבה, ונמצא כי שאר הספירות כולן הן מכוונות כנגד נה"י דז"א ויש להן על מה שיסמוכו, אמנם יסוד ומלכות שבה אין להם מקום על מה שיסמוכו. פירוש, כי יסוד דקטנות הוא תמיד בחינת הת"ת דגדלות, משום שבשעה שמעלה אח"פ שלו, וקונה נה"י חדשים,עולה היסוד דקטנות ונעשה ת"ת בו, כנ"ל בתחלת הדיבור. ולכן עתה שאין הנוקבא יכולה לקבל כלום מבחינת הגדלות דז"א, אלא מבחינת הקטנות לבד, כי הה"ת עוד לא ירדה מעינים שלה, שהמסך דעינים אין לו אלא רוח נפש, שהם חג"ת נה"י, וכיון שז"א כבר הוא בבחינת הגדלות, הרי אורך היסוד שלו מכוון כנגד הת"ת דנוקבא. כי הנוקבא אינה מקבלת מיסוד דגדלות של ז"א אלא מיסוד דקטנות שלו, שעלה עתה ונעשה לת"ת דז"א. וע"כ אינו מאיר אל הנוקבא אלא ג"כ לבחינת ת"ת שלה, ולא לבחינת יסוד שלה. וע"כ יסוד ומלכות שבה אין להם על מה שיסמוכו, כי אין להם הבחינה שכנגדם בז"א, כנ"ל.
ואין להקשות לפי"ז נמצאים גם נו"ה דנוקבא שאין להם הבחינה שכנגדה בז"א, כי נו"ה דקטנות הם עתה בז"א בחינת חו"ג. אמנם יש שינוי בין ב' הקוים לקו האמצעי, כי בב' הקוים לא עלו רק ב"ש עליונים דחו"ג, ונעשו לחו"ב. וכן נתחבר שליש עליון דנצח, עם שליש תחתון דחסד, ונעשה לכלי דחסד. ועד"ז, שליש עליון דהוד, נתחבר עם שליש תחתון דגבורה, ונעשו לכלי דגבורה. שלפי"ז נשארו עוד ב"ש תחתונים דנו"ה דקטנות במקומם, גם בעת הגדלות. מה שאין כן בקו האמצעי, שכל הת"ת עלה ונעשה לבחינת הדעת בגדלות, וכן כל היסוד עלה ונעשה לבחינת הת"ת, כנ"ל (עי' בע"ח שער כ"ט פ"ד). א"כ לא נשאר כלום מיסוד דקטנות דז"א במקומו למטה, אלא הוא כולו בת"ת, וע"כ אין ליסוד ומלכות דנוקבא דז"א על מה שיסמוכו. כי מיסוד דגדלות שהוא במקומו לא תוכל לקבל, והיסוד דקטנות נמצא עתה בבחינת ת"ת, כמבואר.
הכאת הגבורות ברדתם מן הת"ת עד היסוד דרך ירידה, והאירו שם ונחתם ואתגלף הארתם ומכח הארתם נעשה היסוד. כמ"ש לעיל (דף תשע"ח אות ס"ח), שאותם חו"ג המגולים אשר יורדים בז"א, מפתח יסוד דאמא עד היסוד שלו, ועולים בחזרה מיסוד שלו ולמעלה, ומגדילים כל ספירותיו של הז"א, הנה חו"ג אלו יוצאים ג"כ דרך אחורי החזה דז"א, מבחינת נקב שהבוצד"ק עושה שם, ויורדים דרך שם להנוקבא העומדת מאחוריו, ונכפפים ויורדים בתוכה עד סיום גופא שלה. בסוד אש נכפפת. ופירוש הדברים הוא, כי אלו הגבורות שהן בז"א בבחינת הגדלות בסוד גבורות זכרים, כי כבר השיגו את הג"ר שלהן ע"י הארת הזווג דאו"א, שהורידה ה"ת מעינים שלהן. כלומר הגבורות דבחי"א, אשר שמשו לז"א בעת קטנותו, שהיו אז בו גבורות נקבות, שהיו הנושאות למסך וצמצום, הנה עתה בעת גדלותו ירדה הה"ת מבחי"א שהיא העינים וירדו לבחי"ב שהיא האזן, ונמצאו אותן הגבורות ששמשו בבחי"א, שנתהפכו עתה לגבורותזכרים, שיש להן הארת חכמה ואינן עתה בחינות נושא למסך וצמצום כמקודם. שז"ס שנה"י דעינים נעשו לחג"ת, ונעשו לו עתה נה"י דאזן למקום המסך וצמצום, הנקראים נה"י חדשים כנ"ל.
אמנם אותן הגבורות הזכרים שבז"א, אינן מאירות ובאות כלל אל הנוקבא, להיותה עדיין בבחינת הקטנות שבה, והה"ת עוד לא ירדה מעינים שלה, כנ"ל. אלא ז"א משפיע אליה דרך הנקב דאחורי החזה, שפירושו מבחינת הפה דקטנות שלו, שהיה במקום החזה כנ"ל, שנשאר בו שורש הפה דקטנות גם עתה בעת הגדלות. אלא כיון שמבחינת הגדלות כבר נהפכו אלו הגבורות נקבות שבפי החזה שלו לבחינת זכרים, שאז נבחן, שחזר ונסתם בו הנקב, כי עתה אין בו כח נוקבות עוד בהחזה, הנה משום זה נבחן עתה שורש הנקב דקטנות שנשאר בו, לבחינת נקב דאחור. באופן, שהנקב דפנים שהוא פה דראשו מעת הקטנות, נסתם, כי גבורות אלו כבר נעשו בו לזכרים. ושורש הקדום דקטנות שנשאר בו מטעם שאין העדר ברוחניות, נבחן בו עתה לבחינת נקב דאחור שנשאר בו לצורך הנוקבא והבן היטב.
ולפיכך בעת שהגבורות של ז"א נתהפכו מבחינת פי החזה דפנים, לבחינת נקב דאחור, לרדת אל הנוקבא עד סיום גופה, שהן אבדו בזה בחינות הזכרות שבהן, דהיינו הארת חכמה, ונעשו לגבורות נקבות כנ"ל, נבחן שהן הכו שם בסיום גופה, וחיקקו שם בחינת היסוד שבה, כלומר שגילו שם בחינת הצמצום והמסך מבחינת נקבי העינים, שסיימו שם לכל הארת הנוקבא. וכחות הסיום האלו, מכונים אש נכפפת, כי הגבורות הן בסוד אש לוהט, אשר בהיותן בז"א, היו מגדילות הספירות שלו ממטה למעלה, וגרמו לגילוי הארת חכמה בה"ח, כמ"ש במקומו. ועתה כשיצאו דרך הנקב דאחור להנוקבא מבחינת ממעלה למטה, הכו והטביעו שם בסיומא דילה, כל כח הדין שבהן. ובצורתן נחתם הכלי דסיום הנוקבא, שנקרא יסוד. וז"ס אש נכפפת שהזיקה, כי בז"א היו הן עיקר המגדילות אל האורות שלו, וכל שבחן היה מחמת שלהטו ממטה למעלה. ואחר שהאש ההוא דהיינו הגבורות, נכפפו ממעלה למטה ובאו בהנוקבא, נהפכו לגבורות נקבות, ועשו גרעון שם, מבחינת כחות הסיום אשר בהן, שזה נבחן להזק גדול בערך מה שאותו האש שימש אצל ז"א כמבואר.
וזה אמרו "ואמנם עיקר עשית היסוד שבה לא נעשה מכח הארת ז"א אלא נעשו מבחינת הכאת הגבורות, ברדתם מן הת"ת עד היסוד דרך ירידה והאירו שם, ונחתם ואתגליף הארתם, וע"כ נקרא היסוד שלה חותם הנחתם, כי הוא חותם מהגבורות שהאירו שם בהכאתם, בירידתם" דהיינו כנ"ל, כי הנוקבא מקבלת רק מבחינת האחורים דז"א, דהיינו משורש הקדום שהיה לו בעת קטנות, ואינה יכולה לקבל עתה מהפנים שלו שהם הגדלות.וע"כ אנו מבחינים שהז"א והנוקבא עומדים עתה אחור באחור, ואין אנו מתחשבים כלום במה שז"א לעצמו יש לו אורות דפנים וגדלות, משום שאינו משפיע אליה, רק מבחינת האחור והקטנות שלו. אמנם להיפך, כי מגיע עוד להנוקבא בחינת חסרון מהמצב דגדלות שיש לו לז"א עצמו, והוא כי היסוד דקטנות שממנו צריך הנוקבא לקבל לבחינת יסוד שלה, כבר איננו עתה בחינת יסוד, כי עלה ונעשה ת"ת, כנ"ל. וז"ש הרב שהיסוד שבה לא נעשה מכח הארת ז"א, משום שאין עתה להיסוד שלה, בחינה שכנגדה בהז"א שיוכל לקבל הארתו משם כנ"ל. וז"ש "אלא נעשה מבחינת הכאת הגבורות ברדתם מהת"ת עד היסוד, דרך ירידה ונחתם ואתגליף הארתם שם". כי בחינת הארת היסוד שלה, אשר הבחינה שכנגדה, נמצא עתה בת"ת דז"א, שהגבורות שבו נתהפכו לזכרים כנ"ל, הנה בעברן דרך נקב דאחור מהת"ת אל היסוד שבה, דהיינו לסיום גופא, הנה נתגלה בהן כחות הדין שבהן, שהן כחות הנקביות המעכבות התפשטות של האור העליון, כנ"ל באורך. וע"כ עשו שם בחינת גליפא וחקיקה מכח צורת הנקב דאחור הזה דז"א, שעברו דרך שם. ונמצא שיסוד דנוקבא אינה נעשה מבחינת הארה כשאר הספירות, אלא להיפך מבחינת הכאה וחקיקה, בסוד אש נכפפת שהזיקה, כנ"ל באורך.
וזה אמרו "גם המלכות שבה נקראת חותם, כי הארה שבה אינה אלא מהארת חותם היסוד וכו". פירוש, כי המלכות שבה אין לה ג"כ בחינה שכנגדה בז"א לקבל הארה ממנה, וע"כ היא נחתמת מהחותם הפנימי שהיא היסוד שלה, בסוד חותם בתוך חותם, שמזה נמשך המתקה להמלכות. כי המלכות היא בחינת ה"ת בעצם, כנ"ל. אלא שהיא הארה מועטת, מכח הגניזה דה"ת ברדל"א, ועכ"ז כח הדין שבה חזק הוא, להיותו מבחינת ה"ת עצמה. ועתה אחר שנחתמה בהחותם דגבורות שביסוד שלה, אשר גבורות אלו באו מסוד חזה שבת"ת, שהיא בחינת עלית ה"ת בבחינת הבינה דחסדים, בסוד השיתוף דמדת הרחמים בדין, כנ"ל. ע"כ מקבלת המלכות של הנוקבא מיתוק דמדת הרחמים, ונמצאת מרויחה מהחותם שקבלה מיסוד שלה. וז"ס חותם בתוך חותם, כי חותם הפנימי עיקרו מבינה, כי כבר קבלה מיתוק גדול מעת עלית נה"י לחג"ת, ומה שנשאר בה"ת לאחר המיתוק הנ"ל, ה"ס עטרת היסוד שלה. וע"כ אע"פ שנחתמה שוב בגבורות דיסוד, שהן בבחינת השיתוף דמדת הרחמים, מ"מ כח ה"ת הגנוז בה נותן בה תוקף גדול לאין שיעור, יותר מביסוד הנוקבא, וע"כ צריכים לב' חותמות. כי כח הסיום שבהעטרה, שהוא חותם ב' החיצון, יש בו כח השמירה העיקרי המספיק לשמור על הקדושה מאחיזת הקליפות.