פז) והנה אם אדם הראשון לא היה חוטא בעץ הדעת, היה יכול להעלות ע"י תפלותיו של יום השבת ההוא את העולמות, עליות אחרות יותר גבוהות במאוד מאוד עליה אחר עליה, בכל תפלה ותפלה, שהם תפילת ערבית ושחרית ומוסף ומנחה, ואין אנו עתה מאריכין סדר עלייתם, אבל נזכיר בקצרה העליה אחרונה הגדולה שבכולן, והיא במנחת שבת, כי אז היו עולין תכלית העליה, והוא, כי עולם האצילות היה עולה כפי מקומו הראשון, שהוא במקום אדם קדמון לכל קדומים, הנזכר אצלינו ביאורו באורך גדול, והיה חוזר כל המציאות אל שרשו הראשון.
פז) תכלית העליה, והוא, כי האצילות היה עולה כפי מקומו הראשון, שהוא במקום א"ק, וכו' והיה חוזר כל המציאות אל שרשו הראשון. דהיינו כמו שנתבאר בדיבור הסמוך, שאז נתקנים ג' העולמות בי"ע למטה במקומם, כמו פרצופי א"ק שמטרם צמצום ב'. שסיום רגלים שלהם הן בעוה"ז, בסו"ה ועמדו רגליו על הר הזיתים, כנודע. כי עתה נתקנו לגמרי כמו שהיו בעת המלכים, שנתפשט אז מלוכתם למטה בכל ג' עולמות בי"ע עד לעוה"ז, כנודע. וכבר נתבאר ענין זה לעיל (דף תרנ"ז ד"ה זווג דישסו"ת, ע"ש כל ההמשך). שה"ס זווג שלים לגמרי. וה"ס השבועה, שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שלא יכנס בירושלים של מטה. שפירושו, זווג שלים דזו"ן לגמרי. דהיינו תיקון החזרת בי"ע לאצילות כמו שהם במקומם למטה, כנ"ל עש"ה.
אמנם צריכים להבין, שכל מה מכתב הרב כאן בענין לידת נשמת אדם הראשון, הוא רק מבחינת הגדלות שלו, ומבחינת העיבור שלו אינו עוסק כאן הרב כלום. אמנם ודאישמקודם זה, היה בו בחינת הקטנות דעיבור, כמו שנתבאר בכל הפרצופים דאצילות, אשר אז היה קומתו בבחינת ז"ת של הבריאה, בקומת נה"י, שפירושו אור הנפש בכלי דכתר, (כנ"ל דף תר"ח ד"ה עיבור) עש"ה.
באופן כי מתחלה נולד בקומת מלכות, שהוא אור הנפש דבריאה, ואח"כ בזווג ב' של זו"ן, יצאו לו הט"ס הראשונות, שהן רוח נשמה חיה יחידה דבריאה. אלא מתוך שזו"ן היו בעת לידתו במקום או"א דאצילות, נמצאו ע"ס דבריאה, דהיינו נרנח"י דבריאה דגדלות דאדה"ר הנ"ל, שהן מלבישות לז"א דאצילות. ומהן עוסק הרב כאן, ומבאר ג' הבחינות של הגדלות, שהן נשמה חיה יחידה של האצילות. שאלו היו עוד ממשיכות מאליהן את הנרנח"י של א"ק, שהם תכלית העליה, כמ"ש הרב כאן, והיינו רק ע"י עצומו של קדושת יום השבת, בלי שום מעשה כלל, ואפילו לתפלה לא היה צריך.
ונמצאנו למדים מזה, ב' ענינים חשובים. א', שתחלת לידתו דאדה"רהיה בקטנות, דהיינו רק בקומת עיבור דזו"ן של הבריאה, שפירושו ז' מלכיות דז"ת דבריאה, כלומר זו"ן דבריאה דבחינת נפש לבד. וענין ב', הוא שהשיג אח"כ תכלית שלימותו הסופי, ואע"פ שעדיין היה חסר לו נרנח"י מבחינת א"ק, מ"מ אין זה נחשב לו לחסרון מחמת שהיו ראוים לבא לו מאליו בלי שום מעשה מצדו, כי כל העומד לגבות כגבוי דמי. וע"כ אנו מבחינים בו כמו שכבר השיג גם כל הנרנח"י דא"ק, דהיינו את שלימותו הסופי. והבן היטב. ומזה תוכל להשכיל כמה שנאבד לו מסבת החטא של עצה"ד.
אמנם יש להעיר כאן, כי אע"פ שאמרנו שמטרם החטא כבר בא על כל שלימותו הסופי, עכ"ז לא היה זה נחשב לשלימות אמיתי, מחמת שעוד חסר כאן עיקר המטרה שבגללה נברא העולם, דהיינו גילוי שמותיו ית', שלא היה להם שום מציאות להתגלות אחר שבא אדם הראשון לשלימותו הנ"ל, ולא היה חטא בעצה"ד. וז"ס מ"ש חז"ל על הכתוב נורא עלילה וכו' בעלילה באת עלי. (מדרש תנחומא פרשת וישב ד') והבן זה.