סה) ובז"ן יש גרעון אחר, כי כל מה שהולכין הפרצופים ויורדין ממדרגתן מתגלה מאד פירודם, בחינת המ"ה מבחינת הב"ן. ולכן נתוסף פירוד בחלק מ"ה וב"ן שבזו"ן. והענין כי הז"א כולו בחינת מ"ה, והנוקבא כולו בחינת ב"ן, והם נפרדים, לזמנין אב"א, ולזמנין פב"פ.
סה) כל מה שהולכין הפרצופים ויורדין ממדרגתן, מתגלה מאד פירודם, בחינת המ"ה מבחינת הב"ן. וזה תלוי במדת הקלקול שיש בב"ן. וכבר מובא לעיל שיש ג' בחינות בזה (בדף תרכ"ד ד"ה ובזה תבין שיש ע"ש). כי מה שיצא בנקודים בבחינת קטנות מעצם אצילות, הוא בחינה ראשונה המובחרה בב"ן, ואותה לקח עתיק. ומה שיצא שם בבחינת תוספת ע"י זווג דע"ב ס"ג, שהאיר דרך הטבור לג"ר דנקודים והוריד הה"ת מעינים דכתר לפה דנקודים, והשיב את הג"ר לאו"א, היא בחינה ב' דב"ן, הגרועה מבחינה א'. כי בה קרה ענין הביטול, מאחר שיצאה בבחינת תוספת, ואותה לקחו א"א ואו"א. ומה שיצא שם ע"י המ"ן דו' ונקודה, שהאיר דרך יסוד דא"ק, דהיינו מבחינת הזווג דהסתכלות עינים דאו"א זה בזה ואילך, היא הבחינה ג' דב"ן, הגרועה מכולם. אשר ג"ר דאצילות, שהם עתיק א"א ואו"א, לא לקחו ממנה כלום לתיקון עצמות פרצופיהם, אלא זו"ן בהכרח שקבלו ממנה. כי ו' ונקודה זו דיסוד א"ק, שנעשו מ"ן באו"א דנקודים, הן כל עצמות ז"א, שהן בחינת הטפה השרשיית של ז"א, כמ"ש בחלק ז' עש"ה.
ולפיכך, מ"ה וב"ן דעתיק מחוברים זה בזה חיבור נפלא מאד, משום שבב"ן דלקח עתיק, אין בו שום קלקול, כי לא קרה בו שום ביטול כלל בעת שביה"כ. ומ"ה וב"ן דא"א, הם גרועים ממ"ה וב"ן דעתיק, כי בב"ן שלו כבר קרה ביטול, וע"כ ניכר ההפרש ממ"ה שלו אל הב"ן, בבחינת ימין ושמאל. משא"כ בעתיק כולו ימינא. ובמ"ה וב"ן דאו"א, יש הפרש יותר שנעשו לב'גופות, אלא שדבוקים זה בזה בכותל אחד פב"פ, כנ"ל. אמנם בכל אחד מהם יש מ"ה וב"ן בחיבור גמור פב"פ, כי באבא יש מ"ה וב"ן ובאמא יש מ"ה וב"ן, כנ"ל בדיבור הסמוך ע"ש. אבל בז"א יש הפרש גדול ופירוד בין המ"ה אל הב"ן שלו, להיותו מבחינה ג' הגרועה מכולם, וע"כ מ"ה וב"ן שבו עומדים אב"א.
הז"א כולו בחינת מ"ה, והנוקבא כולו בחינת ב"ן, והם נפרדים לזמנין אב"א ולזמנין פב"פ. אין זה סותר למ"ש הרב בע"ח שער כ' פ"י, אשר ז"א לקח ו"ק דב"ן וו"ק דמ"ה, והנוקבא לקחה מלכות דמ"ה ומלכות דב"ן, ע"ש. הרי שיש מ"ה וב"ן בז"א, ומ"ה וב"ן בנוקבא. ואיך אומר כאן שז"א כולו מ"ה, והנוקבא כולה ב"ן. והענין הוא, כי גם זו"ן נתחלקו לב' פרצופים על החזה שבהם, כמו או"א, הנקראים זו"ן הגדולים, וזו"ן הקטנים, כמ"ש הרב בסמוך. באפן אשר ו"ק דמ"ה וו"ק דב"ן נקראים זו"ן הגדולים, או ז"א ורחל השוים בקומתם. ומלכות דמ"ה ומלכות דב"ן, נקראות זו"ן הקטנים, או יעקב ורחל הקטנים, או נוקבא דז"א. ונתבאר לעיל בדיבור הסמוך [באו"פ] באו"א, שהרב מדבר כאן בעת שאו"א וישסו"ת נכללים בפרצוף אחד, ע"ש. ועד"ז כאן בזו"ן מדבר ג"כ משעה שזו"ן הגדולים וזו"ן הקטנים נכללים בפרצוף אחד. אשר אז נבחנים כל ז"תדמ"ה בשם ז"א, וכל ז"ת דב"ן בשם נוקבא. כי בו"ק דמ"ה שנקראים ז"א הגדול, נכלל בו יעקב שהוא מלכות דמ"ה. ובו"ק דב"ן שנקראים רחל הגדולה, נכללת בה רחל הקטנה. ובמצב זה נמצא ז"א עם יעקב כולו מ"ה. והנוקבא הגדולה עם רחל הקטנה כולה ב"ן. ומ"ש בע"ח הנ"ל שהז"א לקח ו"ק דמ"ה וו"ק דב"ן, הוא סובב על זו"ן הגדולים ביחד, ששניהם נקראים פעמים בשם ז"א לבד, וו"ק דב"ן נבחנים לנוקבא שבגופו. וכן מ"ש אשר מלכות דמ"ה ומלכות דב"ן לקחה הנוקבא דז"א, הוא סובב על זו"ן הקטנים, ששניהם נקראים פעמים בשם נוקבא דז"א.
וזה אמרו "הז"א כולו בחי' מ"ה והנוקבא כולה בחינת ב"ן, והם נפרדין, לזמנין אב"א לזמנין פב"פ". דהיינו כנ"ל, שז"א כולל עמו גם יעקב הקטן, שבהם עתה ז"ת דמ"ה. והנוקבא הגדולה כוללת גם את רחל הקטנה, שבהם עתה ז"ת דב"ן. והם נחשבים לנפרדים זה מזה, כי אפילו בהיותם דבוקים זה בזה, המה אז בבחינת אב"א, שנחשב לפירוד. וכשהם פנים בפנים הנה הם נפרדים זה מזה לגמרי. וזה אמרו לזמנין אב"א, שזה נחשב כמו פירוד, ולזמנין פב"פ, שאז הם ממש נפרדים.