לח) וטעם הדבר, כי הנה נתבאר, כי בחינת נוקבא דעתיק נעשית מה' ראשונות דכתר דב"ן, אשר מעולם לא היה בהם שום ביטול אפילו פגם כלל ועיקר. אמנם בא"א בנוקבא דיליה, התחיל בה בירור המלכים, כי נעשתה מחמשה אחרונות דכתר דב"ן, שהיה בהם קצת פגם, ומשם ואילך היו הפגמים הולכים ונוספים בשאר הפרצופים כנזכר שם. ולכן ברישא דעתיק, שלא היה שם פגם כלל, היה יכולת אל הבינה שבו, לקבל האור העליון דא"ק הנמשך גו רישא דעתיק בהיותה שם למעלה. ולכן עמדה גם היא ברישא דעתיק, ואז גם הדעת הנעשה מחיבור חו"ב עומד גם הוא שם.
לח) נוקבא דעתיק נעשית מה"ר דכתר דב"ן, וכו' בא"א בנוקבא דיליה התחיל בה בירור המלכים. כבר נתבאר לעיל בדיבור הסמוך, אשר עתיק וא"א יש להם יחס כמו ראש דס"ג ודיקנא שלו, ולפיכך לא בירר עתיק בשביל הנוקבא שלו מן הב"ן, רק אותן הבחינות שלא שלט בהן שום פגם מחמת השבירה. כי ענין הה"ת בעינים, שאנו מבחינים בירידת המדרגות של הס"ג דא"ק כנ"ל, הנה הוא בערך דומה, לבחינת הרשימות דב"ן שהמדרגות שלו יורדות לפי מדת הפגם שנפגמו מכח שבירת הכלים. וכמו שראש הס"ג, אע"פ שבו נעשה התכללות הזווג דה"ת בעינים, מ"מ בו עצמו לא ניכר כלל העירוב הזה, כן העתיק המתיחס אליו, אינו יכול לקחת לבנינו שום בחינה מן הב"ן שנפגמה במשהו מחמת שבירת הכלים. וע"כ לא לקח מהב"ן, כי אם מבחינת הקטנות שלו, דהיינו כל מה שיצא בו מעצם אצילותו, דהיינו רק מחצית העליונה דכתר ב"ן, כלומר בחינת הגלגלתא ועינים שבו לבד. שהמה לא קבלו לתוכם כלום אפילו מהארת נה"י דא"ק שיצא דרך הטבור בבחינת חולם שממעל לאותיות. שמשום זה אין בו מבחינות ז"ת דנקודים ולא כלום, כי הארת החולם דרךהטבור, היא השורש אל הז"ת דנקודים, משום שאור זה ירד מזווג דע"ב ס"ג הנעשה על המ"ן דנה"י דא"ק שעלו אליהם. ונה"י דא"ק נחשבים לשורש לזו"ן דנקודים, כי על המ"ן שלהם הוציאו או"א את ז"ת דנקודים. והנה
הארה זו שיצאה דרך הטבור לכתר דנקודים, הורידה ה"ת מעינים דכתר לפה דנקודים, והחזירה את או"א לבחינת ראש. שאז הרויח הכתר עצמו ג"כ את ג"ר שלו, כי עתה יש לו ע"ס שלמות, כי השיג אח"פ שלו מן חזרת או"א לראשו. משא"כ מטרם שאו"א חזרו לראש, לא היה לכתר אלא גלגלתא ועינים לבד, שהם בחינות אורות דרוח נפש כנודע. כי אורות דחג"ת מלובשים בגלגלתא, ואורות דנה"י מלובשים בעינים. ולפיכך הגם שלא נשלם ע"י הארתהטבור דא"ק רק בג' הכלים בינה וזו"ן התחתונים, מ"מ מבחינת האורות המה השיבו לו כח"ב דאורות. והנה בינה וזו"ן אלו שהרויח הכתר ע"י הארת נה"י דא"ק, נחשבים כלפי עתיק בבחינת סיגים, משום שבהם קרה ביטול בעת המלכים, ונפלו בחזרה לבחינת ו"ק, שהוא המכונה ביטול נה"י דכתר, כנודע.
וע"כ נתן עתיק את בינה וזו"ן דכתר הללו לא"א, להיותו מתיחס לבחינת הדיקנא דס"ג, למקום הגילוי של הקטנות שנמצא בראש הס"ג, וע"כ קיבל א"א בחינות בינה וזו"ן דכתר דב"ן הנפגמים, לבחינת הנוקבא שלו.
וזה אמרו "בחינת נוקבא דעתיק נעשית מה"ר דכתר ב"ן אשר מעולם לא היה בהם שום ביטול אפילו פגם כלל ועיקר". דהיינו כמ"ש, שנעשה מבחינת הקטנות דכתר שיצאה בו מעצם אצילותו, שזה נשתייר בשלימות ולא נתבטל ממנו אפילו משהו. "אמנם בא"א בנוקבאדיליה התחיל בה בירור המלכים כי נעשתה מחמש אחרונות דכתר דב"ן שהיה בהם קצת פגם". דהיינו כמו שנתבאר, שא"א נעשה מן בינה וזו"ן דכתר, שכתר הרויח ע"י אור חדש של נה"י דא"ק שהאיר אליו דרך הטבור, אשר אור זה חזר ונתבטל, ובינה וזו"ן דכתר שוב ירדו מראש לו"ק, וע"כ יש בהם פגם, כמבואר.
ומשם ואילך היו הפגמים הולכים ונוספים בשאר הפרצופים. כי הבינה וזו"ן שהרויחה חכמה ע"י אור דנה"י דא"ק שיצא דרך הטבור, נפגם יותר מבינה וזו"ן דכתר, משום שחכמה נשתתפה ג"כ במ"ן דשורק, שהם בחינת ה"ת עצמה. ובינה וזו"ן, דבינה דב"ן, נפגמו עוד יותר מחכמה, משום שבינה דנקודים לא המשיכה את בינה וזו"ן שלה ע"י הארת חולם כמו אבא, אלא רק ע"י המ"ן דשורק שקבלה מיסוד דא"ק, שהוא בחינות עצמות דה"ת, שמהם נולדו זו"ן. ובחינות ז' האורות של הז"ת פגומים יותר מכולם, כי המה שנשברו פנים ואחור וירדו לבי"ע.