כט) עוד נוסיף ביאור בענין עשית אלו הכלים. הנה נתבאר בדרוש הקודם*, כי שלשה מיני אורות, שיצאו מאח"פ דא"ק, הם בחינת נר"ן, והם מתלבשים זה בזה כנ"ל, ואמנם אור היוצא מן העינים דא"ק, נקרא נשמה לנשמה הנקראת חיה, ומקומה שם למעלה בעין, אבל היא מתפשטת למטה, כמו שנבאר. והוא כי במקומה עומד בבחינת אור מקיף אליהם, וממנה מתפשטת למטה, אור מועט דק מאד, הנקרא ראיה. ואינה הבל גמור, כמו ההבלים היוצאים מן האח"פ, שהם הבלים גמורים מוחשים ומורגשים, ולהיותו אור דק מאד וחלש, לכן ממנו נעשו בחינת הכלים של העקודים היוצאים מן הפה, ולא נעשו אורות, לפי שהוא אור חלש כנ"ל. אבל אור האח"פ, אלו לא היו בחינת הבל ממש ומורגש, אפילו בחינת כלים, לא היו יכולים להעשות, להיותם, אורות יותר תחתונים מאור העינים, ולכן יצאו בבחינת הבל ממשי ומורגש, ולכן נעשו בחינות אורות הנקראים נר"ן כנזכר.
כט) אורות שיצאו מאח"פ דא"ק, הם בחינות נר"ן. כבר נתבאר זה בדברי הרב לעיל (ח"ד פ"ו אות ו'), ובההמשך שם וע"ש באו"פ.
אור היוצא מהעינים וכו' ומקומה שם למעלה בעין וכו' בבחי' או"מ. היינו בחינת או"מ דיחידה לז"א, אבל לנוקבא, אינו מגיע כלל אפילו מבחינת או"מ, כדברי הרב (ח"ד פ"ו אות י"ז), וע"ש באו"פ.
אור מועט דק מאד הנקרא ראיה, ואינה הבל גמור, כמו ההבלים היוצאים מאח"פ, שהם הבלים גמורים. האו"ח המתפשט ממעלה למטה עם או"י שבתוכו לע"ס שנקרא גוף, מכונה בשם 'הבל', להיותו יוצא מזווג דהכאה בעביות שבהמסך. ואם העביות מרובה, נמצא או"ח יותר גדול והקומה יותר גדולה כנודע. ולפיכך, עד בחי"ב נבחן אשר העביות שהמסך מספיק להעלות או"ח להמשיך האור ממטה למעלה, בשיעור מספיק שיתפשט אח"כ גם ממעלה למטה לבחינת גוף, והאו"ח מכונה משום זה הבל גמור. אבל העביות מבחי"א שנקרא עינים, הנה העביות דבחינה ההיא דק וחלש מאד, ואינו הבל גמור שיוכל להתפשט ג"כ ממעלה למטה, וע"כ אין מגיע ממנו אור לתוך הגוף.
וזה אמרו, "ולהיותו אור דק וחלש, לכן ממנו נעשו בחינת הכלים של העקודים, ולא נעשו אורות". כלומר שאנו מבחינים באור העינים רק בחי' האו"י שבו, שהוא בחינת עצמות אור העושה זווג דהכאה בהאורות דאח"פ ומוציא הכלים בשבילם, כמו שמבאר לפנינו. אבל בו עצמו אין הזווג מספיק להוציא קומת אור להגוף, כמו האח"פ, אלא רק בבחינת אור חלש.