תוכן

אין אומרים בפני המת אלא דבריו של מת (ברכות ג' ע"ב). (פי' כשהמת מוטל לפניהם אין אומרים אלא מה שהוא הי' אומר בדברי תורה בחייו א ופרש"י, היות שהכל חייבין לספר בהן, והמת דומם, והוה לי' לועג לרש חרף עושהו. א"ר אבא בר כהנא, לא אמרן, אלא בדברי תורה, אבל מילי דעלמא לית לן בה. וא"כ דאמר רבי אבא בר כהנא לאמרן אלא בד"ת וכש"כ במילי דעלמא. וזה קשה, מדוע יהי' אסור לדבר במילי בעלמא, הלא אין כאן חוב שידבר במילי דעלמא.
ולהבין זה ע"ד המוסר, מת נק' בזמן הנפילה, שאז הוא בחי' רשעים בחייהם נק' מתים. ואז, כשאומרים לו ד"ת משל אחרים, בכדי שהוא יתעורר וישוב לעבודה, אינו מועילו ונק' לועג לרש, משום שאינו מתרגש ממה שהאחרים אומרים תורה. אבל אם אומרים לו דבריו של מת, היינו מה שהוא בעצמו אמר כשהי' בזמן עלי', שנק' בזמן שהי' חי, ואומרים לו, תראה איך הי' לך מצב כ"כ גדול, ושהי' לו חיות דקדושה, ותראה איזה דברי תורה שאמרת אז, מזה הוא יכול לקום לתחי'. משא"כ אם אומרים לו ד"ת ממה שאחרים אמרו, אין הוא מתפעל מזה.
אבל במילי דעלמא לית לן בה. עלמא נק' בחי' אמונה. מעניני אמונה יכול לדבר עמו גם מאחרים, היינו שמעודדין אותו ואומרים לו, תראה שזה וזה יש להם יר"ש ואתה נשארת עכשיו כמת דומם. יכול להיות שהוא יתפעל ויקום לתחי', כששמע מעניני אמונה מאחרים.
וא"כ שגם במילי דעלמא אין לדבר אלא מדברי עצמו. ולפרש"י זה קשה, שהוא שהכל חייבים לדבר בדברי תורה והוא דומם, לכן נק' לועג לרש. אבל בדברים של העולם, הלא אין חוב על כאו"א לדבר מדוע יהי' נק' זה לועג לרש.
אבל הטעם שאסור לדבר במילי דעלמא הכוונה על בחי' אמונה. שהאמונה נק' בחי' עלמא (כ"כ בזה"ק בכ"מ), כי עלמא הוא מלשון העלם והסתר, שהוא בחי' אמונה. לכן סוברים הם לפי דעת האכ"ד שגם בעניני אמונה הוא גם לא ישמע, שלא יתפעל ממה שאחרים אומרים. אלא מדבריו של מת, היינו ממה שהוא עצמו עסק בחייו בעניני אמונה, אזי יכול שיתעוררו אצלו הרשימות ויפעלו שיקום שוב לתחי'.
אבל מאחרים, אפילו בעניני אמונה ג"כ לא יתפעל. א"כ כשמדברים אליו במילי דעלמא ממה שאחרים עוסקים, הוא לא ישמע, א"כ הוי לועג לרש, משום שכל הדיבורים יהי' בחינם. לכן רק מהרשימות שלו עצמו יכול לעוררו. וזה נק' מדבריו של מת עצמו, מזמן שהוא הי' חי, בזמן כשהי' במצב של עליה.