מעת
ש'שלט האדם באדם לרע' (קהלת ח, ט) מעטיו של הנחש, אז נאמר בדברי חז"ל (שבת
קמו, א) שבא נחש על חוה והטיל בה זוהמא, כי נפרד האדם מהקדושה ואינו יכול
להנות מחכמה העליונה, ואפי' אם מתגבר בהשכלת החכמה אינו יכול לקבל יותר רק קליפה
ושטחיות העליון: שמתחילה נהנה גם מהקליפות והשטחיות למקצת. אכן הפעולה היא
להיפך מהנרצה, כי לא לבד שאינו מספיק לו לקבל התקרבות להשי"ת, עוד גורם לו
ענין זוהמה ומיאוס עד שמתפרש ונפרד עוד יותר מקודם, על דרך 'שנה ופירש'[1],
ונפשו מעתה קצה בהחכמה מלהתקרב אליה פעם שנית, כי קליפות האלו שקלף משטח כל דבר
חכמה שהשכיל, המה הם ממשלת הס"א והנחש, אשר על כן ביאתם בהאדם מדחה אותו
לגמרי ר"ל מלנסות עוד להתקרב, כי הזוהמא דוחיתו, ועל כן קליפות החכמה מכונים
נחש להיותו ראש המחטיאים, וביאת הקליפות אלו לשכלו של האדם הם ביאת נחש על חוה
שהיתה החוטאת הראשונה בענין ההוא[2].
[1]
עי'
פסחים מט, ב: "גדולה שנאה ששונאין עמי הארץ לתלמיד חכם יותר משנאה ששונאין
עובדי כוכבים את ישראל ונשותיהן יותר מהן, תנא שנה ופירש יותר
מכולן".
[2]
עי'
גם באור הבהיר ערך קליפות; מאמרי הסולם חלק א' מאמר עא וז"ל: "קליפות -
המה הכחות השולטים על בני האדם שלא יעיינו בכל דבר עד סופו אלא שיסתפקו במועט.
דהיינו שדי להם הבנה של שטחיות קלושה, שנדמה כמו שקולף קליפה העליונה מהחכמה ומניח
את העיקר. וע"כ לא יועיל שכל האדם להבין בעבדותו ית', כי העוונות משליטים
עליהם כח הס"א הנ"ל, ולא יוכלו לעיין כל צרכם בהתורה והחכמה הקדושה
וע"כ מורדים בו ית'".