היכל: הוא מלשון הא (לך) כל. ועל דרך הכתוב (ע"פ בראשית מז, כג) 'הֵא
לְךָ זרע', כי כל הבא אל היכל המלך, נותן לו המלך כל אשר לו. כלומר, כל מה שהנברא
ראוי לקבל בכל מדרגותיו וגלגוליו, המלך נותן לו כל זה תיכף ומיד בבואו אל היכלו,
משום שהנותן הוא נצחי, ונודע שהנצחי אינו מתפעל ולא כלום מהזמן וגלגוליו,
וע"כ כל הטועם מה מהנצחיות, נמצא ומוכרח שיקבל כל העתיד להגיע לו תיכף
ברגע הראשון, דאי לאו הכי אינו נצחיות.
ונודע
שבעלי התנועה נבחנים בעולם שנה נפש: כי נפש המתנועעת
צריכה למקום שעליו תתנועע שנקרא עולם. וסכום התנועות שהנפש עושה שמה, המה
מורגשים לנו בתור זמן שנקרא שנה, ועל כן ג' גבולים אלו נוהגים בכל
הגשמיות. אכן בסוד התפשטות הגשמיות, דהיינו כל הדבק וקרב לאלקים
שהוא סוד הנצחיות, אע"פ שהוא בהכרח מסתלק מגבולי הזמן כנ"ל, שכל העתיד
לבא באריכות הזמן נמצא מקבל תיכף ברגע הראשונה, עכ"ז אינו נמלט מגבול המקום הן
בהיה והן ביהיה, דהיינו עבר עתיד, שאינו עומד
באותו המקום. וזהו אז כל ההבדל בין הדבוק להנדבק, דהיינו בין החלק והכל[1].
וזה סוד 'איזהו חכם המכיר את מקומו' (ע"פ אבות ו, ו). ועל כן
נקרא השי"ת בשם מקום, כמו שאמרו ז"ל (ברכות מ, ב; מדות ה,
ד) 'ברוך המקום', משום שאפילו הדבק היותר נשגב שבעולם, מוכרח עוד להרגיש בעצמו את
גבול המקום שבינו לבין קונו, אלא כמובן שגם הרגשת המקום היא בתכלית הדקות.
ומזה
תבין שהדביקות בהשי"ת ברגע הראשונה, כלומר בעת שמקבל מהשי"ת כל הטוב
העתיד לבוא, מוגדר זה בשם מקום או בשם היכל. דהיינו: אם מתחשבים עם הגבול הדק
שמרגיש בינו לבין קונו - אנו מכנים בשם מקום, ואם מתחשבים בצורת הנותן והנדבק -
אנו מכנים בשם היכל, משום שנותן לו כל, כי היכל נוטריקון 'הא כל'. וזה וזה מראה על
התפשטות גבולי הגשמיות, באופן שאפילו אח"כ כשמתגלגל בגבולי עש"ן, מכיר
היטב את המקום ההוא, וכל פעם שרוצה לבוא להתפשטות הגשמיות חוזר שם.
ובזה
תבין סוד הזוהר 'על משכבי בלילות'[2],
מקשה, 'במשכבי' מיבעי ליה? ותירץ וכו' 'לֵית אוֹרְחָא דדְּמַלְכָּא לְאִתְדַבֵּק
בִּי לְבַר מִהֵיכָלֵיהּ', ועל כן ביקשה ולא מצאה, משום שלא
הבינה אז לעלות להיכל המלך.
והבן
היטב, שאין הכוונה אשר המתדבק נמצא ברגע הראשונה המכונה היכל המלך ביתר גדלות מבכל
הזמנים שלאחרי כן, כי זהו לא יתכן כלל, כי ודאי שהולכים מחיל אל חיל. אלא הכוונה
על מקום הדביקות המוכשר לקבלת כללות הנצחיות בסוד התפשטות הגשמיות, אשר שום נצחיות
אינו מתקבל במקום אחר זולתו, אפילו שיהיה המקבל במדרגה יותר גבוהה ונעלה. וזה סוד
שרמז האר"י ז"ל אשר המקום הוא גדול יותר מכל מה שנמצא בתוכו, ע"ש[3],
וכן 'הקב"ה מקומו של עולם ואין העולם מקומו' (תיקוני
זוהר פב, א; בראשית רבה סח, ט), ודו"ק.
ויש
לרמז עוד, כי יש סוד תחית המתים המכונה קימה, על דרך שאמרו ז"ל בסוד
הכתוב (דברים לא, טז) 'הנך שוכב עם אבותיך וקם' וגו', שהוא מקרא שאין לו הכרע,
המרמז על תחית המתים[4], וע"ש
זה נקרא הקב"ה בשם 'מקום' מלשון 'מקים', כי הקם לתחיה אינו קם מעצמו אלא
הקב"ה מקים אותו, ועל כן נקרא בשם מקום (ע"ע תחית המתים[5]).
היכל:
(עי'
לעיל) יורה על המקום שבו שורה המלך בקביעות לנצחיות. וזה סוד 'לֵית
אוֹרְחֵיהּ דְּמַלְכָּא לְאִזְדַּוְּוגָא בִּי לְבַר מְהֵיכָלֵיהּ', כלומר, אם לא
באותו המקום שהוא נצחי. ומכאן תשפוט שכל הזוכה לאיזו דביקות אמיתית בהשי"ת,
זוכה אותה לנצחיות[6], על דרך 'עד
שיעיד עליו יודע תעלומות שלא ישוב לכסלו עוד'[7].
[1]
החלק
הוא נשמת האדם שהיא 'חלק אלוק ממעל'. עי' מאמר מבוא אות טו; הקדמה לספר הזוהר אות
ב.
[2] שיר
השירים ג, א: "על משכבי בלילות בקשתי את שאהבה נפשי, בקשתיו ולא
מצאתיו". ובזוהר תזריע אותיות א-ב, וז"ל בהסולם: "ר׳ אלעזר פתח,
'על משכבי בלילות, בקשתי את שאהבה נפשי' וגו'. שואל, אומר 'על משכבי', 'במשכבי'
היה צריך לומר, מהו על משכבי? ומשיב, אלא כנסת ישראל אמרה לפני הקב״ה ובקשה ממנו
על הגלות, משום שהיא יושבת בין שאר העמים עם בניה ושוכבת לעפר. ועל שהיא שוכבת
בארץ אחרת הטמאה, אמרה, על משכבי אני מבקש, שאני שוכבת בגלות, והגלות מכונה לילות.
ועל כן 'בקשתי את שאהבה נפשי' שיוציאני ממנה. 'בקשתיו ולא מצאתיו', משום כי אין
דרכו להזדווג בי רק בהיכלו, ולא בגלות".
[3] יתכן וכוונתו לדברי האר"י בכמה מקומות (עץ חיים שער א' ענף
ב; ענף ד), אשר ב'המקום' שנעשה אחר הצמצום יוצאים כל העולמות והנאצלים, "שאין
דבר חוצה לו מן המקום הזה וכל העולמות כולם הם תוך המקום הזה".
[4] בסנהדרין צ, ב: "שאלו מינין את רבן גמליאל, מנין שהקדוש ברוך
הוא מחיה מתים? אמר להם... מן התורה, דכתיב (דברים לא, טז) 'ויאמר ה' אל משה הנך
שוכב עם אבותיך וקם". וברש"י: "הנך שוכב עם אבותיך וקם -
הנה אתה מת שוכב, והנה אתה קם, שתחיה לעתיד לבא, והאי וקם אהנך קאי". אמנם
בגמרא יומא (נב, א) מובא: "איסי בן יהודה אומר, חמש מקראות בתורה אין להן
הכרע... 'וקם'". והיינו שיש ספק האם המילה 'וקם' היא המשך ל'הנך שוכב עם
אבותיך', שעל זה אומר לו הקב"ה למשה 'וקם' – שתקום לתחיית המתים, או שהמילה
'וקם' היא התחלה למשפט הבא אחריו: "הנך שוכב עם אבותיך - וקם העם הזה
וזנה" (ע"פ רש"י).
[5] מאמר נ' בספר.
[6]
במאמר
בכי"ק המובא בהערה במאמר קמא הערה ס' מבאר שהכוונה לדביקות נצחית לשעתו, שהרי
אין צדיק בארץ שיעשה טוב ולא יחטא.
[7] ע"פ רמב"ם הלכות תשובה פ"ב ה"ב, עי' תהלים
פה, ט. ובהקדמה לתלמוד עשר הספירות אות נו מקשה: "מי יעלה לנו השמימה לשמוע
עדותו של השי"ת? גם לפני מי צריך השי"ת להעיד עדותו זאת?" וכאן
משמע שמבאר שהכוונה לדביקות בנצחיות, ושם מבאר באופן אחר.