תוכן

השגה

מלשון 'כי תשיג ידך' (ע"פ ויקרא כה, מז). וב' פירושים בו: א' שיהיה ברור כממששים ביד, שאין בירור גדול מחוש המישוש. ב' שיהיה בטוח כתופס בידו שלא יגזלוהו ממנו.

ומכאן, שהשגה היא בחינה גופנית, שהרי אין חוש המישוש משמש רק באברי הגוף שהם הידים. ומכאן, שהרוצה לקבל דבר מושג ממשי עם ידי השכל, הרי זה כסיל שאין כמוהו. ועכ"ז לא נחוץ שהדעת יכחיש המושג, אלא שישמשו ויגדילו. כי כמו שהרוצה לשמש עם אברי הגוף הוא מסלק הזרם מאברי המוח ונותן כח לאברי הגוף, כן בעבודה, הרוצה להשגה מוכרח לסלק אברי המוח ולשמש בכח ידים במישוש. אמנם בהיותו תאב לשכל, אין ידיו חזקים, כי עם בחירת השכל ממאס בידים ואובד המוחש שבידיו, כי נוטל מהם הזרם ושולחו להמוח. לפיכך הוא מוכרח למצוא איזה אמצעי שיוכל לסלק את הזרם מהמוח באופן קבוע ותמידי, ואז יזכה באופן קבוע להשגה.

ואין להקשות, הרי סוף סוף השגה היא ענין שכלי כולו?

והענין הוא, כי אבר המחובר לקומת אדם, יודע ומרגיש דעתו של אדם, כן אם אדם מתדבק בקב"ה ושכינתיה, יודע דעתו ית'[1]. באופן שבהשגה - ממשיות הוא העיקר, וההשכלות הוא נמשך מחוייב מן הממשיות.

אהבה – דביקות

א. דביקות ופירוד הרוחני הוא שלפי מידתו של האהבה הוא מידת הדביקות, ולפי מידתו של השנאה הוא מדתו של הפירוד. כי מקום המדומה אינו פועל קרבה והתרחקות ברוחניות.

ב. ומכאן, שאדם התאב לשמש במושכל במקום המושג (עי' [לעיל] השגה), נמצא מפריד ומרחק ההשגה בכל אותו השיעור שתאב למושכלות.

ג. וזה סוד שישראל דבוקים בגופא דמלכא[2] (זוהר ויחי אות קה), והמושכלות הוא נמשך מאלו. ואם מטרתם לדביקות, הרי זוכים בהכרח להשגה. אבל אם מטרתם להשגה, הרי הם עובדי אלילים ולקליפות, כי הקליפה החיצונית של הדביקות נרצה להם, והדביקות עצמה מואסים או משפילים.

הפסול בגשמי משובח ברוחני וכן להיפך

כי חכמה לשם תועלת הגוף הוא פסול בגשמי, אבל משובח ברוחני, שכל החכמה הוא להדבק בו בבחינת גופא דמלכא. וכן להפך, חכמה לשם חכמה המשובח מאד בגשמיות, נמצא פסול ברוחני, כי משפיל את הדביקות בו ית' (עי' [לעיל] אהבה ג'). והראיה, מ'פָּלַט חֵכִּי כָּל חָכְמָה וְכָל תַֽאֲוָה, אך אחת שפתי נעות' וכו'[3].