תוכן

צער ורחמנות:

אם רואים אדם סומא שעולם ובריותיו חשך בעדו, הוא מרשים בנו צער גדול ורחמנות עליו על המניעה ממנו הכרת הבריות וזיו העולם. ואין צריך לומר אם בני אדם ראויים להכרת השי"ת, והעולם חשך בעדם, ועל אחת כמה וכמה שהרחמנות גדלה עליהם מאד.

גם אין לך אדם בריא שלא יצטער מזה, כי איך אפשר לבירה בלא מנהיג והבירה דולקת[1] – וחוץ מזה בעל הבירה עצמו נמנע מהשגה לא בזמן ולא במקום – ועל זה הכאב גדול עד מאוד.

וכיון שהאדם מצטער מזה, ברור הוא שראוי מתכונתו להשיג את הכרתו ית', כי אין אדם דואג על חוש חמישי (אולי צ"ל שישי), ואינו חושק בבת מלך[2], והבן זה מאד.

*

הכרה

אין מבינים ומכירים את אחינו בשרינו, זולת בפעולותיו המתראים דרך אברים חיצונים שלו, ולא לנו שום השגה בנפשו ועצמותו הרוחני – אמנם לא יחסר לנו מזה – כי כל פעולות הטבע הם בסיפוק הסופי.

ועד"ז תבין למה נמנע ממנו להשיג השגחתו ית', ויש צדיק ורע לו וכו'.

והוא כאמור, משום שאם היינו מבינים את ההשגחה תיכף, היתה לנו הכרת השלימות בו ית'. כי כן חוק הטבע אצל כל אדם, שהוא נתפש ומוכר לנו רק על ידי פעולותיו בלבד המגולים על ידי איבריו החיצונים[3].

וכיון שהבריות המה בדמות אברים חיצונים לו ית', וכל פעולותיהם המה נראים פעולותיו, א"כ אם היה לנו דרך רק לייחס כל הפעולות האלו לו ית' תיכף, היה זה מספיק לגמרי לנו להכרה הגמורה ושלימה בכל דרכי הטבע בסיפוק הסופי.

*

צלם ודמות[4]

אין האדם מכיר את בעלי חיים שאינם מסוגו, כי אפילו יתמיד עמהם זמן מרובה, לא שייך הכרה בזה, וכל הכלבים יש להם פנים אחד.

וענין הכרה לא יצוייר על שלימותו אלא על חבירו, ומי מחביריו שיש לו יותר השתוות לתכונתו, הוא מוכן ביותר להכרתו, כי אין אדם רואה ומבין ומכיר בחבירו, רק ממה שמוכן לו בטבעו עצמו, דעל כן 'כל הפוסל במומו פוסל' (קידושין ע, א), כנודע.

וזהו שכתוב (בראשית א, כו) 'נעשה אדם בצלמינו ודמותינו', כי ניתן בהכנתו ענין השתוות לו ית', שדרך הרגשות האלו בנפשו, יהיה לו מבוא להבין ולהכיר את השי"ת. וזהו שאמרו ז"ל (ספרי מט) 'הדבק במידותיו, מה הוא רחום' וכו', כי מידות אלו המיוחסים רק לסוג האדם המה צלם של השי"ת, כי הוא מכיר אותו ית' בדרכיהם.

ותבין מאד, כי כל מה שאדם מכיר את חבירו הוא על ידי תכונת פעולותיו, והמסתכל עליהם אינו משיג מהם אמנם רק זה השיעור שאדם מסתכל על עצמו בלבו, והוא מדמה את חבירו אל עצמו, ועל כן אדם חשוד חושד הכל, ואדם צדיק מצדיק הכל. והבן זה מאוד, כי הוא מושכל ראשון וחוק שלא יקבל שינוי, אשר אין אדם רואה בחבירו רק מה שכבר מפותח ומנוסה בגופו עצמו – ובזה תבין סוד צלם ודמות.