תוכן

מה שנאמר (זוהר חדש שיר השירים אות תפב) שכל אדם מחוייב להשיג שורש נשמתו. פירוש, דתכלית הנרצה והמקווה מהנברא, היא הדביקות בו ית', כמו שכתוב (דברים יא, כב; ל, כ) 'ולדבקה בו', ופירשוה חז"ל שזו הדביקות במדותיו ית' 'מה הוא רחום' וכו'[1]. וענין מדותיו ית' הם הספירות הקדושות, כידוע, שזה סוד שכל הפועל ומנהג עולמו ומודד להם על ידם השפעתו וטובו יתברך.

אבל צריך להבין למה נקרא זה דביקות בהבורא יתברך, ולכאורה הוא לימוד בעלמא?

ואבאר דרך משל, אשר בכל פעולה שבעולם, מתדבק ונשאר באותה הפעולה אותו שכל הפועל אותה. כמו בשלחן, מושג בחינת שכל של הנגר וחריצותו באומנות זו, אם רב ואם מעט, כי בעת מלאכתו ערך אותה בבחינת שכלו ומדת שכלו, והמסתכל בהפעולה וחושב בשכל הטמון בה, הרי הוא בשעת מעשה דבוק בשכל הפועל אותה, דהיינו שמתאחדים ממש.

כי באמת אין הרחק וחתיכות בין הרוחניים, ואפילו כשבאים בגופים מחולקים, אבל השכליים שבהם, אי אפשר לתארם בחילוקים, כי באיזה סכין תחתוך הרוחני וישאר נבדל? אלא עיקר הבדל שנמצא ברוחניים, הוא בתוארים, פירוש: משובח או מגונה. וגם בהרכבות, כי שכל המחשב בחכמת כוכבים, לא ידובק במחשב חכמת טבעיים. ואפילו באותה חכמה עצמה נמצא הרכבות הרבה, כי אחד מתעלה על חבירו אפילו בחכמה אחת, ורק בזה יבדלו הרוחניים איש מרעהו. אבל כששני חכמים מחשבין בחכמה אחת ושיעור אחד במדת השכלתם, אז ממש מאוחדים המה, כי במה יבדלו, ודו"ק.

ולכן כשנמצא מחשב אחד בפעולת חבירו ומשיג את השכל מחכם הפועל אותה, נמצא ששניהם מדודים בכח ושכל אחד, המה עתה ממש מאוחדים, כמו איש שפגע רעהו האהוב בשוק ומחבקו ומנשקו ואי אפשר לנתק אחד מחבירו מרוב האחדות שביניהם.

ולכן כפי הכלל, אשר בחינת השכל שבמדברים הוא כח היותר מותאם שבין הבורא לנבראיו, והוא בחינת האמצע, דהיינו שהאציל ניצוץ אחד מכח הזה, אשר על ידי אותו הניצוץ הכל שב אליו. וכתיב (תהלים קד, כד) 'הכל בחכמה עשית', דהיינו שכל העולם ברא בחכמתו ית', ועל כן הזוכה להשיג האופנים שברא בהם את העולם וסדריו, הרי הוא דבוק בשכל הפועל אותם, ונמצא שהוא דבוק בבורא ית'.

וזה סוד התורה, שהיא כל שמותיו של הקדוש ברוך הוא ששייכים לנבראים[2] (זוהר יתרו תצז; אמור כו, קפח). ובהיות הנברא משיג על ידם שכל הפועל הכל, כי בתורה הבורא היה מסתכל בעת שברא העולם, כידוע[3], והארה שמשיג דרך הבריאה, ומתדבק בשכל הזה תמיד, נמצא שהוא דבוק בבורא ית'.