תוכן

ג. דמיון ומציאות

ודע, אע"פ שאנו חושבים אבי"ע, מכל מקום יש עולמות לאלפים ולרבבות לאין קץ, כי הגדר של עולם הוא שנוהג בו הרגש משותף לכל באי עולם ההוא.
פירוש, כי באמת אנו אמורים להחליט בשכל העיוני שיש מציאות ממשי בעלי שש קצוות אפילו בעולמינו הגשמי, והוא משום כי שש הקצוות נבראו יחד עם המשיג בעל חוש המישוש. ולמשל, אם לא היה לנו חוש המישוש, לא היה נודע כלל שיש ג' ממדים אורך רוחב ועומק, אלא רק ב' ממדים, אורך ורוחב לבד, דהיינו, כפי שמושג ע"פ חוש הראיה, והיה כל המציאות חיצוני ממנו בדמות שטחי...
ועתה, כשנברא לנו חוש המישוש, מצוי לנו עולם גדול בג' ממדים ובבעלי שש קצוות, וכל זה מורגש לכל באי עולם בשוה, הרי זה נבחן למציאות המכונה עולם.
אמנם, יש גם בעולמנו הרגש יחיד, כגון הנלקה במצחו ורואה ניצוצין מול עיניו, הרי זה הרגש יחיד, כי חבירו אינו מוכן כלל לראות הניצוצין הללו, ועל כן אנו חושבים אותו לבלתי מציאות כלל אלא דמיון בעלמא, כי אם היה פרט של המציאות מעולם הזה, היו כל באי עולם הזה משיגים אותו.
וזה הגדר הרוחני גם כן, שכל מדרגה שיש לה סדר מסוים של השגות אשר כל משיג אותו מדרגה יראו השגות האלה בשוה, הרי זה מציאות הנקרא בשם עולם, והגדר הוא, אשר מדרגה שלמטה ממנו לא תבחן בו כלום, וכל באי אותה המדרגה יבחנו בה בשוה ממש.
ומבחינה זו אמרו (סוף מסכת עוקצין) 'עתיד כל צדיק לירש ש"י עולמות', דהיינו ש"י מדרגות כאלו.
ועם זה תבין איך אפשר שבעלי המדרגה שהיו לפני מאות ואלפים שנים יוכלו למסור השגותיהם לדור דור עד דורינו זה, והוא מפני שכל מדרגה יש לה השגה משותפת לכל באי אותה המדרגה ההיא, וע"כ יבינו ... זה ... ...
השאלה היא, מאין אני יודע שיש מציאות של עולם גדול מחוץ למוחי ודמיוני, כי שכל המחשבה החושים שלי הנם מוחשים רק במוחי עצמי, כי הראיה היא בתוך תוכיות של מוחי, וכן השמיעה והריח והטעם ואפילו חוש המישוש שאני ממשש העומק של איזה דבר, הרי העומק הזה מורגש בתוך מוחי לבד ולא מחוץ למוחי, וכן כשאני ממשש ברגלי והולך כמה קילומטרים, הרי זה רק בתוך מוחי, אלא רק הדמיון מצייר לי שהם מחוץ לגופי. באופן שה' החושים לא יציעו לנו דבר מחוץ לנו ... [חסרה שורה] ... כמו הנלקה במצחו ורואה בדמיון ניצוצין המרחפים לנגדו, שהוא דמיון כוזב.
וא"כ מאין ההחלט הגדול שיש באמת איזה מציאות מחוצה לי.
אלא הוא מוחלט אצלי מתוך ההרגש המשותף לנו לכל באי עולם הזה מדור דור, שכל אחד מרגיש בתוכיותו כמוני, א"כ הכרח הוא שיש עולם מחוץ לי הניתן לכל מרגיש להרגיש. ומבחינה זו הם ש"י עולמות שעתיד הקב"ה להנחיל לכל צדיק וכו'.
הרי נתבאר, שהגם שכל מציאות עולם הזה אינם אלא דימויים בעלמא בתוך פנימיות מוחי שאינם תופסים שם לא זמן ולא מקום, עכ"ז הם מוחלטים אצלי שהם עולם ממשי תופס זמן ומקום מחוץ לי, והוא מפני שהם הרגשים משותפים המוגדרים להם כמוני בתכונת החושים, ובהכרח שיש מציאות שכולנו משכילים אותה מבחוץ.
אמנם המושכלות הרוחניות, אע"פ שהן מציאות מחוץ למשכילים, אינו נתפס להם בזמן ומקום, כי כן ספרו לנו כל באי העולמות ההם.
ואין להקשות, כיון שאין אלו הכלים דאצילות ... המה בכאן, א"כ מוטב לנו שלא להזכיר שם כלל איזו מציאות של כלים ועליות וירידות וכדומה מהשורשים הנוהגים במקבלים שהם הנשמות והגופין.
והענין הוא, כי יש כאן הוראה נכבדת בהזכרות הללו, כי ענין עולם יורה שיש מציאות משותפת מחוץ העומד מוכן להשיג בשוה לכל באי העולם ההוא, כנ"ל באורך. ולפי שכל המקבלים הזוכים לעלית אבי"ע אל האצילות משיגים שם השגות שוות, הרי זה מחייב אותנו לומר שהוא עולם מחוץ להנשמות. ודו"ק היטב. והיינו לאפוקי מהרגש פרטי שאנו חושבים לדמיון ולא למציאות, כמו הניצוצין הפורחים וכו'. ובהיותו אלקיות גמור, ע"כ אנו אומרים שכל אלו השינויים אינם במקום הספירות אלא במקום המקבלים.
ודע שאפילו התפישות עולם הזה הוא גם כן רק במקום המשיגים כנ"ל באורך, ואין אנו יודעים שהוא מציאות מחוץ ממנו, אלא משום שהמושגים הם משותפים לכל באי עולם הזה, דהיינו ממש כמו ברוחניות.