תוכן

ג. משמשי השכל: החוש והדמיון, וההבחן ביניהם.

והנה, שורש הבריאה הוא גבול הזמן ומקום שממנה נפרדו ונחתכו כל עולם הפירוד כידוע, וזה הכלל, כל בחינה שמגושם ביותר, הוא עצל ביותר, דהיינו, שדבוק יותר בחוקי הזמן ומקום, והגבול הזה מכביד עליו ביותר. וכן כל שיותר קרוב לרוחניות, הוא מוצל ביותר מכבדות שבזמן ומקום. ובזה נבדלו ב' משמשי השכל, דהיינו החוש והדמיון, שהחוש הוא מגושם מאוד, מסתבך בחוטי הזמן, ולא ישוב ליום האתמול ולא יריח ביום מחר כי יבא, משא"כ כח הדמיון פורץ גדרי הזמן, ועובר עליו בזריזות בעבר ועתיד על פי משפטי הדמיון, כפי החקיקה ברשימת הזכרון, שגם הוא נשבר ונופל לרגלי משאת כבד מדת הזמן. ובדרך הזה, מלאכת השכל נעשה על ידיהם. ואחר משאם ועבודתם, נהנה מהם השכל בהשקט ובמנוחה, כי יתנשא הלוך ונישא במשך המנוחה, ויהנה מפרי מעשיהם.
ובזה תבין מעט מזעיר ענין הכתוב בלחם הפנים "שש שש המערכת". כי שין הא' הוא בחינת ההשפעה בשעתה בסוד חג"ת, ומקובל בכלי הפרצוף עצמו, ושין הב' הוא בחינת ההפשטה מחושי הפרצוף ומתלבשת בסוד הזכרון, הוא בחינת נה"י שהם לבר מהפרצוף. והם סוד ששה ימי העבודה וששת ימי בראשית ושתא אלפי שני הוי עלמא, וב' אלה נקראים ז"א.
ובחינת שבת היא היא זמן המנוחה להתענוג מכל הנשאב בימי המעשה על ידי ב' עבדיה, שאז מתגדלת הפנימיות עצמה שהיא למעלה מזמן ועבודה, ואין ביכולתה להתגדל ולהתרחב בשעת העבודה, כמו השכל שאין לו שום שלימות בעבודת החושים והזכרון, זולת כשעושים פרי השלמה, תיכף יגיעו על מנוחתם, ואז זמן ההפריה והתענוג. שזה סוד 'בעלה מתעטר בה', דהיינו בשעת המנוחה, 'והיא אינה מתעטרת בבעלה', דהיינו בשעת העבודה.
ואל תתפלא שהיותר מגושם המשלנו לחג"ת והיותר רוחני לנה"י שהוא למטה מחג"ת, כי אין משלי חכמים בדברים אלו בדרך הסכמה חלילה, אלא ברואים הענפים בחיצוניות ומסתכלים על שורש הענפים למעלה. ול?בר את האוזן, עושין משל מהענפים על השורש. וידוע שכל מה שהענף מרוחק משורשו, הוא כלוא יותר בגשמיותו, וכיון שחג"ת נעלה מאד מחצוניות, על כן הענפים המתגלים בחיצוניות על ידיהם המה הקצונים שבמקומנו. וחג"ת נקרא ידי הפרצוף, וסודו, 'פעול פעלת בימי קדם' (ע"פ תהלים מד, ב). ונה"י נקראו משכילים, בסוד 'אבותינו במצרים לא השכילו נפלאותיך' (תהלים קו, ז), ודו"ק.