תוכן

ב"ה ה' בהעלותך, י"ז סיון, אפר"ת
כתיב: "כבד את אביך ואת אמך, למען יאריכון ימיך על האדמה אשר ה' אלקיך נתן לך". זה שאמרו חז"ל: "שלשה שותפים יש באדם – הקב"ה ואביו ואמו, אביו מזריע לובן שבו, אמו מזריעה אודם שבו, והקב"ה נופח בו נשמה".
פירש: הנה כתיב: "ראשית חכמה יראת ה'". היינו, כי "חכמה" היא "הכח" "מה" שבו החומר נעשה ונגמר, וזה "הכח" הוא "הרצון" בבחי' מ"ה.
אמנם מקודם צריך "ליראת ה'", ואז מתחיל "החומר" להבנות, והוא התגלות "האהבה". ולכן נקרא "אב" בשביל ב' בחינות: בחי' א' שהוא לשון "רצון", היינו שמחמת התגלות "האהבה" רוצה ברצונו לעשות נ"ר ליוצרו. וזה "הרצון" הוא כמו התקשרות קשר של ב' אנשים. וכל אחד רוצה ברצונו הטוב להתקשר באהבה, ואז מחמת זה, דומה כמו שבלולים שתי רצונות זה בזה. וכל "רצון" "רץ" באהבה לחבירו. ונעשה חיבור "קשר אחד", היינו, קשר חזק מאוד, ודומה כמו שני קשרים בשני עבותות החבל, שמחמתם נקשרים בקשר אמיץ וחזק.
בחי' ב' הוא בחי' "קודם וראשון", היינו, מחמת שהוא מוליד מכחו הבן, ונמצא ש"אב" הוא ראשון לבן, ולכן אוהב האב את הבנים מחמת שמכוחו הם באים. וזה נשרש בטבע העולם בכל דבר ודבר. שאם האחד בא מכח חבירו, אז נאהב להם מאוד, ותקועים ונטועים בתוכם "אהבה". וממילא זה נקרא "לובן", היינו בחי' "רחמים", כי מחמת "אהבה" באים "הרחמים".
אמנם "האם" היא נקראת "בינה", וממנה דינין מתערין, היינו, שצריך להיות נשרש אהבה בקרבם, שלא תמוט בשום אופן, ונמצא שצריך להיות מתעברות בעיבור זמן כ"כ, כדי שבזה הזמן שעובר בם ניכרת אהבה ביניהם.
וזה ידוע, שבחי' "אהבה" אינה ניכרת בשני אוהבים, אם לא בהתרחקם זמן מה זה מזה. ואז בעת הזאת, אם לא נתרחק לבם מן האחד לחבירו, ואש האהבה נגמרת בקרבם אף בעת התרחקם, ואח"כ, כשמוצאים אחד את חבירו, נגמרת האהבה ביניהם כל צרכם, ונמצא "קשר של קיימא".
ונמצא מזה שבחי' "התרחקות" היא הגומרת "ההתקרבות" וניכרת "האהבה" מתוכה. "והתרחקות" היא בחי' ו' "אודם", ולזה צריך "זמן עובר" להיות "הולד" נגמר כהלכה. וזה שכתיב "שמע בני מוסר אביך, ואל תטוש תורת אמך". היינו שבחי' "אמך" בה ניכר ונגמר העובר "בתורתה", שתקשר היטב את הבחי' מ"ה, ונגמר בחי' ה"גוף" בשלימות, ואז ראוי ומוכן לה' להפיח בתוכו "הנשמה". ונמצא מזה שההתחברות וההתקשרות "גוף החומר" לעמוד הכן בשלימות תמיד תלוי בשניהם ממש, "באביו ובאמו". להיות ראוי ומוכן תמיד בקדושה והכנה, לשכון ה' שכינת עזו ותפארתו בתוך "הגוף החומר" הזה. ובלא "הם" לא נגמר היטב "גוף החומר", ולכן ראוי לכבד תמיד "את אביו ואת אמו", למצוא מוכנות לה', כי הם אינם עושים אלא "הכנה". ולכן צריך תמיד לעסוק בהכנתם שהכינו לו, ושלא לפסוק כלום מהכנתם וקדושתם, והבן.
ונמצא מזה "שאביו ואמו" הם מאריכין ימיו של הבן. כי "אריכות ימים" הוא "המצוה" "והדביקות" וחיבור "הנשמה בגוף". ואם לא יהי' בחי' "כלי" שהוא "הגוף" איך ובמה יהיה משכן "הנשמה"?
ובחי' "הכיבוד" הוא ענין להוסיף "קדושה על קדושתם", ולכן הם או"א נקראים "קודש". וכשבן מכבד אותם כראוי, בקדושה שהם מקדישים אותו, ואוחז תמיד בכחם ובהכנתם, בזה עצמו הוא מוסיף "קדושה" עליהם, ונקרא "קודש קדשים".
ובזה שורה תמיד "הנשמה בגוף", ומאריך ימים "על האדמה", היינו, "שהנשמה" נקראת "אדם", וביחד עם הכנת "הגוף", נקרא "אדמה", שהוא ה' אחרונה משם "הויה", כי "הגוף" נקרא "משכן הנשמה", והוא ענין התפשטות "הדעת" בבחי' "מלכות". וזה "אשר ה' אלקיך נתן לך", שהוא היחוד הוי"ה אלקים, והבן. "והאריכות ימים" נקרא בלא "גבול" "וזמן".