תוכן

תשמ"ד-מה מאמר מג
יש להאדם להבחין בזמן עבודתו ג' זמנים. א' עבר, ב' הוה, ג' עתיד.
ועבר, פירושו, כשהוא מתחיל להכנס בעבודת ה', אז הוא צריך להסתכל על העבר, היינו, מהו הסיבה שהוא רוצה עכשיו לקבל עליו עול מלכות שמים, זאת אומרת שהוא צריך לעיין את הסיבה, שאם הסיבה הזו מספקת לו להכנס בעבודת ה' עד לבחינת והגית בו יומם ולילה, שאין לו שום דבר להגות, רק מהתורה, כי הוא בא לידי החלטה, שאין לו שום דבר, שיהא כדאי לחשוב רק בתורה, וזה בטח שמוכרח להיות משום שהוא מרגיש שהוא נמצא בצרה גדולה, שאין לו שום דבר בעולם, שיהיה כדאי לחיות בשביל זה, ולא מוצא דבר אחרת אלא דביקות ה', ולהיות לזכות לדביקות ה', מוכרחים לצאת מאהבה עצמית, ובכדי לצאת מאהבה עצמית, הוא מאמין בדברי חז"ל, בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין.
וזהו הסיבה שמחייב אותו להגות בתורה יומם ולילה, כי אחרת לא יכול לצאת מאהבה עצמית, נמצא לפי זה הסיבה לתורה הוא דביקות ה', והסיבה שמחייב אותו, שצריך לזכות לדביקות ה', להסיבה הזו צריכים תמיד לחדש, כי על הסיבה הזו יש הרבה מתנגדים, שכל פעם בא הגוף עם שאלות חדשות, ורוצה לעורר על הסיבה הזו, פעם אומר לו שזה דבר קשה, ופעם אומר לו שזהו לא בשבילו ומביא לו נצוצי יאוש, ופעם מביא לו מחשבות זרות במוחא ובליבא.
אי לזאת צריכים להתבונן על בחינת העבר, היינו על הסיבה שנתן לו את ההתעוררות הראשונה לזה, צריכים תמיד לבדוק, היינו שיכול להיות שהיה סיבות אחרות שהביאו לו שיכנס לעבודת ה', היינו שהסיבה הראשונה שלו, לא היה בכדי להגיע לדביקות ה', אלא יכול להיות שאר סיבות, ואח"כ מטעם מתוך שלא לשמה באים לשמה, לכן הסיבה השניה הוא בכדי להגיע לדביקות ה', וכן יכול להפוך שהסיבה הראשונה היה כדי להגיע לדביקות ה', ואח"כ מסיבות שונות קבל סיבות אחרות שיחייבו אותו לקבל עליו עול תורה ומצות.
היוצא מכל הנ"ל, שצריכים תמיד לבדוק, את הסיבה שמחייבו, ללכת בעבודת ה'. וזה נקרא שצריך ללמוד מהעבר, שהכוונה על הסיבות המסובבים את כל דרכי עבודה שלו, זאת אומרת, שהסיבה נקרא המטרה דהיינו לפי גדלה וחשיבותה של המטרה, בשיעור זה האדם מסוגל לתת כוחות, אבל יש הבדל מה נקרא חשיבות שבענין החשיבות תלוי, מה שהאדם מחשיב, שבדרך כלל האדם מחשיב, דברים שמביאים תועלת עצמו, היינו רק שנוגע לאהבה עצמית. משא"כ אם המטרה הוא להשפיע, אין זה מדרך הטבע שיהיה דבר זה חשוב בעיני האדם.
ומשום זה, אם אין הסיבה, סיבה אמיתית, אין בידו ללכת עד הסוף היינו להגיע לידי דביקות, כי בזמן שהוא רואה שלא יהיה לו תועלת עצמו, אז הוא תיכף בורח מהמטרה, כיון שהסיבה שלו, שבשבילה, לקח על עצמו לקיים תורה ומצוות, לא היה בעמ"נ להשפיע, אלא לתועלת עצמו, ולכן כשהוא לא מרגיש תועלת עצמו בזמן עבודה, הוא מוכרח להתרשל בעבודה, כי מה שהוא רואה, אינו מרגיש שזה יהיה שכר בשבילו, כיון שכל היסוד של עבודתו היה בשלא לשמה, אבל מתוך שלא שלמה באים לשמה, אז הסדר הוא שמראין לו הרגשה, מהו לשמה, היינו לא לתועלת עצמו, אלא לתועלת ה', אז הוא תיכף בורח מהמערכה.
אי לזאת צריך תמיד האדם לברר את מטרתו היינו הסיבה שלו, ושיזכור תמיד שהמטרה הוא להשפיע להבורא. ואז כשמראים לו ענין הרגשה דלהשפיע, הוא לא מתבלבל, אלא שיודע שזה דבר קשה, היות שזה הוא נגד הטבע שלו, ורק עכשיו, היינו לאחר שהוא רואה שקשה לעבוד בעמ"נ להשפיע, אז יש מקום לתפלה מעומקא דליבא, מטעם שהוא רואה שאין בידו לעשות שום דבר רק להתפלל לה' שיתן לו את הכח הזה. לכן צריכים תמיד ללמוד את העבר, היינו שיהיה לו סיבה אמיתית שיחייבו לעסוק בעבודת הקודש.
הוה. זהו ההבחנה, מה שהאדם מרגיש בזמן עבודה, כי יש לאדם לעבוד עבודת הקודש בכמה בחינות, כמו שאמרו ז"ל (אבות א, ב) וז"ל, הוא היה אומר, ​על שלשה דברים העולם עומד, על התורה. ועל העבודה. ועל גמילות חסדים.
כי עולם פירושו האדם, כי כל אדם הוא עולם קטן בפני עצמו. כמ"ש בזה"ק. ובכדי שיהיה קיום להאדם, היינו שהאדם יתקיים בעולם, וירגיש וישיג את ה' בבחינת טוב ומטיב, הוא צריך לג' דברים הנ"ל. מטעם שהאדם נברא עם יצר הרע, שהוא הרצון לקבל אך לעצמו, ועל הרצון לקבל הזה היה הצמצום, שפירושו העלם והסתר על השפע העליונה, ולא מורגש את הטוב והעונג, מטרם שאדם בא לידי השתוות הצורה, דהיינו שכל מעשיו יהיו רק בעמ"נ להשפיע.
לכן צריכים לתורה, כמו שאמרו רז"ל (קידושין ל, ב) בראתי יצה"ר, בראתי לו תורה תבלין.
ועבודה צריכים כי עבודה הוא בחינת תפלה כי תפלה הוא עבודה שבלב. שפירושו, היות שלבו של אדם הוא הרצון לקבל מצד שורשו, והוא צריך להפוך שיהיה רק להשפיע ולא לקבל, נמצא שיש לו עבודה גדולה להפוך אותו, והיות שזהו נגד הטבע, לכן הוא צריך להתפלל לה' שיעזור לו לצאת מהטבע, ולכנס לבחינת למעלה מהטבע, שזה נקרא נס, ונס רק הבורא יכול לעשות, זאת אומרת שיהיה יכולת לאדם לצאת מאהבה עצמית זהו מעשה נסים.
וגמילות חסדים. ופרש"י וז"ל, מלוה מעותיו לעני, שהוא יותר גדול מהצדקה, לפי שאינו מתבייש ועוד שגמילות חסדים בין בעשירים בין בעניים, [בין במתים בין בחיים, בין בגופו בין בממונו, משא"כ בצדקה, כמו שאמרו גדולה גמילות חסדים, יותר מן הצדקה], וכן הוא אומר, וחסד ה' מעולם ועד עולם על יראיו, כי אמרתי עולם חסד יבנה, ללמדך שבשביל החסד העולם מתקיים, עכ"ל. היות שענין החסד, הוא הפתח יציאה מאהבה עצמית לאהבת ה', כמו שאמר ר' עקיבא ואהבת לרעך כמוך זה כלל גדול בתורה. לכן בבחינת ההוה, צריכים לראות איך שג' בחינות הנ"ל פועלים אצלו בזמן ההוה, וגם הוא צריך להשתתף אז בההוה גם את העבר היינו המטרה שהוא הסיבה שבשבילה הוא נותן את כל היגיעה.
העתיד. והוא צריך לראות את העתיד מה שיש להשיג עד להגיע לשלימותו, כי ידוע, שאור פנימי נקרא מה שמאיר בהוה, ואור מקיף נקרא, מה שהוא צריך לקבל בעתיד. ודרך העולם הוא כשהאדם עושה איזה מסחר, והוא השקיע הרבה כסף, זה היה בודאי בכדי להרויח הרבה כסף, ולפי זה אנו מבינים אם הוא קנה הרבה סחורה היה זה בכדי להרויח הרבה כסף עם זה שהוא מוכר את הסחורה מיד, היינו שהסוחר קנה סחורה על היריד, וכשהביא את הסחורה כל בני עירו שראו שהוא הביא הרבה סחורה כולם הבינו, שתיכף ישכור הרבה חנויות בכדי למכור את הסחורה תיכף ומיד, ולבסוף ראו שהכניס את כל הסחורה לתוך מחסנים, ולא רוצה למכור את הסחורה, וכלם ראו שאעפ"י שלא מכר את הסחורה מ"מ הוא שמח כאילו הרויח הון תועפות.
והמקורבים אל הסוחר לא יכלו להבין אותו, ושאלו שמחה מה זו עושה, הלא לא מכרת שום דבר, וממילא לא הרוחת שום ריוח א"כ מה אתה כל כך שמח, אז הוא השיב להם אני קניתי סחורה הרבה בזול, כי ירד השער מהם, וכל הסוחרים היו מפחדים לקנות אותם ואני קניתי אותם מטעם שאני יודע לפי החשוב שבעוד שנתים, יהיה הרבה קופצים על סחורה זו, כי לא יהיה בנמצא, ואז אני יכול להתעשר מזה, לכן כשאני מסתכל על העתיד שלי אני שמח, אעפ"י שעכשיו בהוה לא הרוחתי כלום.
אז אנו רואים שאם העתיד מאיר בההוה, אעפ"י שבההוה אין לו עדיין כלום, זה לא משנה, אלא הוא יכול לשמוח עם העתיד כמו ההוה, אבל זה דוקא אם העתיד מאיר בההוה, וזה נקרא בלשון הקבלה, שהוא נהנה מאור מקיף, שפירושו שהוא נהנה מהאור העתיד לבוא. זאת אומרת אם הוא רואה שיש לו דרך של אמת להגיע להמטרה, אעפ"י, שעוד לא הגיע להשלמות, מ"מ אם הבטחון של המטרה מאיר לו הוא יכול להנות בהוה כאילו האור מקיף מאיר לו עכשיו בפנימיות הכלים.
וכעין זה אמר אאמו"ר זצ"ל, על מאמר חז"ל שצדיקים אומרים שירה לעתיד לבוא, שהכוונה הוא, שהצדיקים, יכולים לומר שירה, על מה שעתיד לבוא להם אח"כ, היינו שהם מאמינים, שסוף כל סוף הם יזכו לשלימות, על סמך זה הם אומרים שירה אפילו שעדיין לא זכו לשלימות.
וענין זה מובא בזהר (וילך ובהסולם אות טז) אמר ר' אלעזר עתידים הם ישראל לומר שירה ממטה למעלה וממעלה למטה, ולקשר קשר של אמונה, שכתוב, אז ישיר ישראל את השירה הזאת אז שר, לא נאמר, אלא אז ישיר דהיינו לעתיד וכו'.
נמצא לפי הנ"ל, שהאדם צריך לקבל הארה מבחינת אור מקיף, שהיא מבחינת לעתיד לבוא אחר ההוה, והוא צריך להמשיך אותו לתוך ההוה.
לכן כל ג' הזמנים שהם היה הוה יהיה נכללים בהוה. אבל עצת היצה"ר, הוא תמיד להיפך, היינו לחלק את הג' זמנים בכדי שלא יאירו ביחד. אי לזאת צריכים תמיד ללכת נגד היצה"ר, ולומר מה שהוא אומר בטח הוא שלא לטובתינו, כי זה לא מהתפקיד שלו, שיתן לנו סיוע לעבודה.
דוגמא, כמ"ש במאמר ל', עיין שם, ובקיצור, הוא, כשהיצה"ר אומר לאדם, בשביל מה אתה כל כך מאריך בתפלה ובתורה וכדומה, הלא לא כוונתך לשם שמים, בשלמא שאר אנשים שמאריכים בתורה ובתפלה, הוא משום שכוונתם לשם שמים, משא"כ אתה. אז צריכים לענות לו להיפך אני כן עובד לשם שמים, ואני לא רוצה לשמוע בקולך, וזה מטעם שהוא רוצה להפריע לו בעבודה היינו שלא לעסוק בתורה ומצות.
ואח"כ הוא בא וטוען שאתה צדיק שכל כוונתך הוא לש"ש, ואין אתה דומה לשאר אנשים, אז האדם צריך לומר לו להיפוך אני כל עסקי הוא שלא לשם שמים, ואני יודע שכל מה שאתה טוען זהו לא לטובתי, והוא מטעם שהוא רוצה להכשילו בעבירה של גאוה, שהוא דבר רע יותר מכל דבר, כמו שאמרו חז"ל כל המתגאה אומר הקב"ה אין אני והוא יכולים לדור במדור אחד.
אי לזאת אין אדם יכול לקבוע אצלו באיזה דרך ללכת אם בדרך שפלות או גדלות, והכל הוא לפי הענין.