תוכן

ג' הבחנות בתיקון

לשם יחוד קודשא בריך היא ושכינתיה בדחילו ורחימו ביחודא שלים בשם כל ישראל, אמן כן יהי רצון.

סוד העקדה היא סוד אברהם העוקד בסוד השורש. עקודים שולטים לגמרי על הנקודים, כי בעקודים אין שום שורש לכלי שהוא סוד הגוף, על כן שולט לגמרי בתכלית היחוד שלבושיה מניה וביה, והבן.

ומחשבה דעולם הנ"ל בעת עשות הנקודים היה הכונה: א' להוציא דמות אדם. ב' ולהסיר ממנו מה שאינו ראוי לו, דהיינו ענין הרע.

שליטת המלכין, פירושה שהוציאו תולדות כאלו שהם מפסידים את עצמם.

בתיקון נעשה ג' בחינות: בחינה א', נתברר הטוב שבהם ונתקן לגמרי. בחינה ב', שנתברר הרע מאותו הטוב, שנדחה מאדם דקדושה בחינת הרע המפסיד את עצמו ונחלק לצד אחר, ובהם היה גם כן איזה תיקון, כי חוק וזמן נתן להם להתעוררות ולא יעבור. בחינה ג', שהשאיר בחינת תולדות רעות ממלכין קדמאין עצמם שלא נראה לו במחשבתו לברר אותם, שהשאיר אותם להשלמת האדם העובד, ואלה הם רע ממש מפסידים את עצמם ומפריעים אורות גדולות מלהופיע בההנהגה, וכשהאדם מברר מה מהם לטובה, אז הרע שבבחינתו יובלע ואיננו, כי הטוב שעולה הימנו משחיתו.

ובזה גדולה בירור האדם מבירור המאציל, שמבירור המאציל נשאר אילן הטמא, דהיינו הס"א המקביל לאילן דקדושה, אבל מבירור הנעשה בידי אדם, תיכף יבולע הרע ואיננו, יבוקש ולא ימצא.

וכשבני אדם ישלימו הבירור, אז יחודשו מאותו הטוב אורות גדולות בהנהגה, כמו שתראה אשר ע"י בירור ר"ב ניצוצין במצרים נתחדש אור התורה בעולם הזה, היינו מתגלה, והבן.

והבן הסֶגול הזה, שתלוים זה בזה: שאם לא נשאר מן המלכים קדמאין שלא נתברר, דהיינו התולדות שמפסידים אורות של עצמם, בחינת המלכים קדמאין, והיו מתגלין אותן האורות, ממילא היה בטל הס"א מכל וכל, כי האור היה מתגבר. למשל, אלמלא היה מתגלה התורה בזמן האבות, אז לא היה מצוייר יותר עבודה, כי שורשם היה גבוה, והיו מתגברים בקדושה שלמעלה מעבודתם.

וזה סוד שדור המדבר, הגם שהיו דור דעה, לא זכו לארץ ישראל. שאם היו באים, היתה בטלה הס"א ולא היה מתגברת עבודתם אלא מקדושה שלמעלה, והחפץ הוא דוקא בסוד המתקלא (-מאזניים) זה לעומת זה, והבן.

וכן אלמלא הס"א לא היה להם כל הכח שלהם נגד הקדושה, אז היו בני אדם מתגברים בקדושה, ולא היה ענין להם לעשות הבירורין.

ואלה הג' נקודות שורש העבודה הרצויה.

וזה סוד 'בבוקר יאכל עד ולערב יחלק שלל' (בראשית מט, כז), שזה המלחמה בין הקדושה והס"א מחמת השלל הזה המונח ארצה בינהם ממש, שהקדושים מתאמצים בכל כחם להגביהם לשורש, כי משולחנא דמלכא הם, והס"א מחבק אותם בכל כוחם, ואינם נותנים להזיע (-להזיז) אותם מרשותם. וזה סוד 'יְמִינָא וּשְׂמָאלָא', אבל מ'בֵנַיְהוּ ממש כַלָּה בְּקִשּׁוּטִין אָזְלָא', ומביאה הקישוטין למלך ומתפארת לו 'פּוּק חֲזֵי בְּהַאי בְּרָא דְּאֲתֵינָא לְקַמָּךְ', וזה סגול סגולתא, סוד כנסת ישראל סגולה מכל העמים (שמות יט, ה).