תוכן

ג' האותות

לאמונה זכה

בהתפשטות הקליפה, 'הנחש ישופך ראש' (בראשית ג, טו), דהיינו, בהרהורים שלא יאמין רק מה שיראה בעיניו, כי 'החכם עיניו בראשו' (קהלת ב, יד). אמנם שורש הקליפה הוא להיפך, כמו שכתוב בזהר 'דכפיף לרישיה ומחי' בזנביה', כלומר, שנותן לו להאמין, אך בדרכים שאינם מביאים תועלת ובאנשים שאינם ראויים, כי אז יוכר בין עובד ה' וכו'.

ולפיכך בני ישראל שבמצרים ששמרו שמם מלבושם ולשונם (ויקרא רבה לב, ה), שמם, הוא שם ה' - אמונה. לשונם, הוא סוד השלא לשמה, שלא היה פיו ולבו שוה, ומכל מקום על כל פנים גברו על לשונם. ומלבושיהם, הוא סוד שבחיצוניות דקדושה לא פגמו. וכיון שכן היה שולט בהם רק הנחש הכללי, דהיינו, דכפיף רישיה ומחי בזנביה.

וזה סוד 'וישליכהו ארצה', כלומר, שניתן רשות לקליפה, 'ויהי לנחש, וינס משה מפניו', כלומר, שגילה להם מדוע לא שמעו אליו עד היום, הוא מכח הנחש הזה דמחי בזנביה, ועל כן האמינו להאנשים המבקשים את נפשו וכו', ועל כן 'וינס משה מפני פרעה' וגו'.

אמנם עתה נתן לו השי"ת כח הזה, 'שלח ידך ואחוז בזנבו', כלומר, שלא יאמינו להרשעים, רק יאמינו בו, ואז 'ויהי למטה בכפו', כי יראו שישיגו אמונה שלימה וטהורה, והנחש לא יוכל להכותם עוד.

לידיעה

'הבא נא ידך בחיקך', היינו הבריחה למדין. 'ויוציאה והנה מצורעת כשלג'.

'השב ידך אל חיקך וגו' ויוצאה מחיקו והנה שבה כבשרו', פירוש, שהוא האות על אמונת חכמים, כי מדרך המאמין לחסר נפשו מחכמה, ולפיכך מאמיני התוהו בנביאי השקר נעשים מצורעים כשלג, 'מאי מצורע סגירו דחוכמתא', ואין דעת לקליפות, כי 'אל אחר אסתרס ולא עביד פירי' (זוהר משפטים אות קסו).

אמנם 'ויוציאה מחיקו' של משה ושבה כבשרו, כלומר, שהתלמידים הדבקים בו זוכים לדעת כמו גופו של משה עצמו. וזה שבראשונה כתוב 'ויוציאה' סתם. והבן.

לידיעה ולדבקות תמיד:

'ולקחת ממימי היאור ושפכת היבשה', 'יאור', כמו שכתוב בזוהר נהורא דאורייתא (עי' זוהר שמות אות רב). 'ושפכת היבשה', היינו, בעת שיפרשו הימנו ומתקרבים לנביאי שקר. 'והיו לדם ביבשת', דהיינו, ב' קלקולים ירגישו: הא' שמתייבשים, הב' אשר התורה הישנה ששמעו הימנו מתהפך לדם ולא יכלו להנות כלום.

וזהו שכתוב (שמות ד, ח) 'אם לא יאמינו לאות הראשון', כי זנביה דנחש ישלוט עליהם, 'והאמינו לקול אות האחרון', כי יתאוו לידיעה.

'והיה (לשון שמחה) אם לא יאמינו לשני האותות' (ע"פ שמות ד, ט), אז יהיה מקום לגלות לפניהם אות האחרון מציור הדם ביבשת.

ובאמת קשה, היתכן להשי"ת לפעול אותות בחינם או יסופק בהם ח"ו.

אלא כך דרכו של רבי אמיתי, כי מתחילה מראה אות א', ובלי סיפוקו דאות א' מביא אות ב', ובלי סיפוקו דאות ב' מביא אות ג', והוא המשלים. באופן שג' אותות הם אחת, אלא שלש מדרגות.

*

'בי אדני (מדת הדין) לא איש דברים אנכי', והתשובה 'מי שם פה לאדם וגו', אנכי אהיה עם פיך והוריתיך אשר תדבר'. וקשה, היה להשי"ת לומר שיתן בידו מופתים ולא יהיה צריך לדבורים, ולמה לו לדוחק שאהרן יהיה לפה?

עוד קשה, לא מצינו כלל בכל ההמשך דמצרים חוץ ממטה ונחש, שעשה הקב"ה מופתים בשביל אמונת ישראל, רק לפרעה.

והתירוץ, דזה לעומת זה וגו', וע"כ לא יתכן ואין סיפוק במופתים להביא האמונה, כמו שכתוב בתורה (שמות ז, יא) 'ויעשו גם כן החרטומים בלהטיהם' וגו', ואפילו בהכנים דאצבע אלקים, מכל מקום לא שמע, כי תלה החסרון כח בחרטומים ולא היתרון באמונת השי"ת.

ואין להקשות למה לי לגמרי אותם מופתים.

ב' תנאים מחויבים במופתים: הא' 'למען שיתי אותותי אלה בקרבו' וגו'. הכבדתי, שיתי, לשון עבר, רומז על המרכבה העליונה הרשומה כך, שזה סוד תורה של מעלה שקדמה לעולם (שבת פח, ב).

הב' הוא 'למען תספר באזני בנך ובן בנך' וגו', כי ענין הלעומת שמכחישין פמליא של מעלה פועל בהוה ולא בעתיד, דהיינו בדור שני. וזה סוד שבאי הארץ היו דור שני ליוצאי מצרים, כי קבלו ההארה הגדולה המלובשה בהמופתים דמצרים שהיה חסר לדור ראשון מטעם הלעומת.

ובזה מתורץ חטא העגל אחר נתינת התורה במופתים גדולים, ורק על דור שני נאמר (דברים ד, ד) 'ואתם הדבקים' וגו', וכל זה מטעם הלעומת שהשי"ת נותן לו כח שוה כמו להקדושה – כדי שיהיה בחירה וריוח, וזהו הפלא כי 'ועיניכם הרואות' וגו' נאמר לדור שני, מכל מקום ההארה לא יכלו לקבל אלא עתה אחר ארבעים שנה. וראיה, שמופתי הבעל שם טוב לא הועילו אלא רק בדור שני של מעזריטש – והדברים עתיקים.

אמנם הגאולה לא היתה בזכות מופתים, אלא בשכר שלא שינו את שמם את לשונם ואת לבושם.

כי המקובלים אומרים שהפה ה' היה בגלות, שזה סוד 'כבד פה וכבד לשון אנכי' (שמות ד, י). ובאמת קשה, דהכתוב אומר 'ולא שמעו אל משה מקוצר רוח ועבודה קשה' (שמות ו, ט). והתשובה, שהם דבר אחד.