תוכן

​ אסתר אמרה למרדכי, ​"לך כנוס את כל היהודים הנמצאים בשושן וצומו עלי ואל תאכלו, וכו'. ובכן אבוא אל המלך אשר לא כדת וכאשר אבדתי אבדתי".
וי"ל מדוע דוקא הנמצאים בשושן, הלא הי' יהודים גם בפרס וגם במדי, ולמה (לא) אמרה כנוס דוקא בשושן.
וכדי להבין זה, צריכים לדעת שאסתר הכוונה על מלכות, כשחז"ל אסתר מן התורה מנין, שנ' ואנכי הסתר אסתיר פני (וילך). אולם י"ל שענין הסתר הוא, בדבר שהאדם רוצה לראות או להבין, ואינו רואה ואינו מבין. ואז שם שייך לומר שנסתר ממנו. ולא עוד אלא ששיעור הסתרה נמדד לפי הצורך של הידיעה. לכן בדבר שאין לאדם צורך לידיעה בכלל, אצל אדם כזה לא שייך לומר שהוא סובל מהסתרה.
ולמשל, אם אדם צריך לעבוד באיזה מקום רק חצי שעה כל יום, והוא יקבל שכר פעם בחדש, אז הוא צריך להאמין שישלמו לו אעפ"י שהוא עוד לא ראה מישהו שכבר קיבל משכורת. לכן הוא מאמין בהחברה, אעפ"י שנסתר ממנו, האם וכיצד תשלם החברה את המשכורת, היות שהחברה הזאת, שבה הוא מבקש לעבוד, איש לא מכירה.
ואם הוא רוצה לעבוד יותר מחצי שעה, יש לו צורך יותר גדול לדעת שהחברה משלמת את המשכורת בזמנה. נמצא אם הוא שמע לשון הרע על החברה, אז הוא סובל יותר מההסתרה. ואם הוא רוצה לעבוד ביום ובלילה, בודאי שהוא מרגיש הסתרה יותר גדולה, משום שיש לו צורך יותר גדול לדעת, אם יקבל שכרו כמובטח.
והיות שהמלכות שמים היא למעלה מהדעת, לכן כל אחד סובל מההסתרה. אבל לאלו אנשים שרוצים לעבוד לש"ש, אצלם ההסתרה יותר גדולה, היות שיש להם צורך יותר גדול לידיעה, מסיבת שכל פעם שואל הגוף מה העבודה הזאת לכם. נמצא, השאלה הזאת מובנת תמיד לפי מה שהאדם רוצה להיות כולו לש"ש. והתשובה להשאלה היא, הקהה את שיניו. ואאמו"ר זצ"ל אמר, מלכות נקראת שושנה, כמ"ש כשושנה בין החוחים וכו'. וזה נקרא שושן.
לפי"ז יש להבחין בין היהודים הנמצאים בשושן, לבין היהודים הנמצאים בפרס ומדי. פרס זה לחצאין לשון פרס בשחרית ופרס בין הערבים, שהם בבחינת כל המשתתף ש"ש ודבר אחר, כלומר לא צריכים לעשות הכל לש"ש אלא חציו ליצה"ר וחציו ליצ"ט. ומדי נקרא מלשון די, מי שאמר לעולמו די ולא תתפשט, ז"א זה שיש לו יראת שמים ותורה ומצוות די לו, והוא מסתפק בזה.
לאלו אנשים לא אמרה אסתר כנוס, אלא רק לאלו הנמצאים בבחינת שושן, כלומר שהעבודה שלהם היא בבחינת הקהה את שיניו כנ"ל.