תוכן

((שנת תרע"ט)

אמרו (זוהר אמור אות נא), עתידים המתים להחיות במומם כדי שלא יאמרו שאין זה אותו האדם שמת[1], וכיון שרואים גם מומם, ידעו הכל שהוי' ממית ומחיה (שמואל א' ב, ו) והוי' הוא אלקים[2] (דברים ד, לה).

ומכל מקום חילוק גדול נמצא מבין עולם התוהו לעולם התיקון. כי טרם שזכה לתשובה שלימה, עליו הכתוב אומר (דברים כח, מג-מד) 'הגר אשר בקרבך וגו' הוא ילוך ואתה לא תלונו', פירוש, כיון שהגר הוא בחינת הגוף החשוך עולה למעלה לירש המלכות, על כן כל העולמות התלויים בגוף נשמעים לאותו הגר, ואפילו הבית דין ושופטים שבך, ואז נמצא שאין לנשמה במציאות זה שום שפע ופרנסה כלל, כי כן יצא דין מלפני השופטים שבך, כי יראים מאד בעד אותו הגר.

ולכן נאמר אז 'הגר אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה, הוא ילוך ואתה לא תלונו', פירוש, ואפילו מזון מצומצם המוכרח להחזקת החיות שלך, מגיע לך בחמלת הגר הזה עליך, שמלוה לך כחות ותאות מגופו הגס והמכוער, כדי לתת לך מציאות לעסוק בחיות הנשמה, שלא להכריתה לגמרי. אבל אתה מוכרח להחזיר הרווחים והקרן לאותו הגר, כי כן הדין נותן ש'כָּל זִינָא אָזִיל לְזִינֵיהּ'[3], ונפרעים מנכסי הלוה מדעתיה ומבעל כורחו[4].

אבל אחר התיקון שזכית לתשובה שלימה, נאמר (דברים כח, א) 'ונתנך עליון על כל גויי הארץ', כי אז מעלת הגוף יהיה שפל מאד, מפני שכבר הורם והוגש הטוב שבו בלתי להוי' לבדו להיות למכון שבתו, וע"כ שאר כחות הגוף אינם יחשבו יותר מגויי הארץ. 'ואתה תהיה למעלה' (דברים כח, יג), כי כתר עילאה ירד על ראש הבריאה, ולכן הדבר להיפך. ואף על פי שהמומים יתקיימו עדיין, מכל מקום 'והלוית גוים רבים ואתה לא תלוה' (דברים כח, יב), פירוש, שמצד שפיטת הבית דין ושופטים שבך, לא יתכן להיות להם עתה שום חיות ומזון מצומצם אפילו, כי מתגלה בשתם לעין כל. אבל אתה תחמול על אותם הגויים ותלוה אותם בחי' חיות ומזון אע"פ שאינם כדאי, אבל על מנת להחזיר, ובאמת מוכרחים המה להחזיר הכל, כי כן הדין נותן שנפרעין מנכסי הלוה מדעתו ומבעל כורחיה, והבן[5].

וזה ענין שלילית המרשעת ממיתת (-ממיתה) בליל ד' התינוקות באסכרה (ע"פ זוהר בראשית-א אות צח; בראשית-ב אות שנד), דהיינו מטעם הנ"ל, ש'הגר שבקרבך יעלה מעלה מעלה' וגו', וכל משיכו דנשמתין (-המשכת הנשמות) בהלואה הם מלילית, אמא של כחות הגוף החשוכים. והגם שבחי' הנשמה בעצמה שנמשכה בכל דור ודור טהורה היא, מכל מקום, כיון שלילית המשיכתן, על כן כחה וממשלתה לא תסור מהנשמה כל ימי חייה ברשותה, ועל כן כשמעה שאם הקדושה רוצה לקחת הנשמה לרשותה, תיכף באת בטענתה ליתן לה את אשר לותה לה, ובכח הזה מתגברת על אותה הנשמה ומעבירה מן העולם. וזה ענין 'כמה ימי שנותינו בהם שבעים שנה וגו' ורהבם עמל ואון' וגו' (תהלים צ, י).

אבל ככלות כל הנשמות שבגוף[6], נראה אז לעין ש'הוי' ממית ומחיה' (שמואל א' ב, ו), פירוש, שזו המיתה בעצמה היא דוקא בחינת תחיה. וזה ענין ששאל הקב"ה ליחזקאל (יחזקאל לז, ג) 'בן אדם, התחיינה העצמות היבשות האלו' וגו' עי"ש. ואז מכל הנשמות נעשית נשמה אחת[7]. אבל לילית חַיַּיבְתָּא (-הרשעה) באה בטענתה לאמור כי בנה החי[8], ואז המלך שלמה ברוח הקודש המופיע בבית דינו משיב לה 'וחצו את הילד' וגו' (ע"פ מלכים א' ג, כה), ואז אמו הקדושה מרחמת לו מאד, ולא תעזוב להמית את הילד. וכיון שרואין רְחִימוּתָא דאמא שבקדושה, הכל יודעים שבנה הוא. עי' בסוף מכות שכן אמר רבא שם בסוף, בג' בתי דין הופיע רוח הקודש[9].