((שנת תרע"ט)
א.
ביאה א' ביאה ב'[1]
שני
ביאות מצאנו לנשמה: א' באה לגוף בחיי הבלו, ואע"פ שהנשמה במציאותה ושורשה
גדולה היא למאד, אבל ממעטת עצמה בבואה לגוף, כדי שלא תרבה לו הזיכוך בבת אחת ולא
תשנהו מבריאתו, וסודה באותה השעה כירח שאמר לה הקב"ה 'לכי ומעטי את עצמך'[2]
(חולין ס, ב; זוהר בראשית-א אות קיג), ולעתיד לבא יהיה אור הלבנה כאור החמה (ישעיה
ל, כו).
ועם
כל זה לא תעצור הנשמה כח לעשות הזיכוך זה בשלימות בעולם הזה, מפני עטיו של נחש
שהטיל זוהמה, אלא 'הקב"ה מְעֲיִּיל הַאי גוּפָא תְּחוֹת
אַרְעָא עַד דְּמִתְרְקַב כּוּלָהּ וְנַפְקָא מִנֵּיהּ כָּל
זוּהֲמָא ברישא' [נדצ"ל בִּישָׁא], ושב ובונה אותו מחדש בסוד התחיה'[3],
אז בביאה שנית לגוף, תשלים בו מה שאינה יכולה לעשות עתה בעולם הזה, דהיינו שתזככהו
הזיכוך הגמור ותחזירו לעצם נכבד ובהיר, מפני שאז מתחברת אל הגוף בכל השלימות שבה,
בסוד 'והיה אור הלבנה כאור החמה' (ישעיה ל, כו). וזה מעלת ביאה שניה, ודו"ק.
ב.
אדם כולל כל הבריאה וכל מצבי ההנהגה
ב'
בריאות נמצאים: הרוחניים והגשמיים. הא' בהארת פנים, והב' בהסתרת פנים. אשר על כן,
הרוחניים כל עסקם בדברי קדושה, והגשמיים עסקם בדברים שפלים ונבזים, שכל זה חושך
ולא אור. ושתיים אלה הם עיקרי ויסודי כל ההנהגה, סוד חו"ג (-חסד וגבורה), כי
להנבראים הגסים ועכורים לא האיר להם פני קדשו, והרוחניים הנכבדים, ברואים בהארת
פנים.
וזה
סוד חיבור גוף ונשמה באדם שכולל כל העולמות, ובכוחו להגביר בעצמו או הגופניות
ודרכיו או הרוחניות ודרכיו, ובמידה שהוא מודד מודדין לו, או בהארת פנים או להיפך.
וכפי הכנת שכלו, כך כל מחשבותיו ותאותיו. כי תראה את נער קטן, לא יתאוה כלל לחכמה,
וכל מחשבותיו בהבלים שמתעסק בהם. ובהתרחב גבול שכלו, בשיעור הזה יתאוה לדברים
מתוקנים יותר, ויסיר מעצמו ההבלים.
וגם
בהנהגה מובחנים שתי בחינות הנ"ל: כי עד מתן תורה היתה ההנהגה בהסתרת פנים,
ונשארו טבועים רק בדברי חומריות, אבל במתן תורה פסקה זוהמתן, ואחר כך פרקו עדיָם
(שמות לג, ו), וכן דורו של דוד ושלמה ודורות של אחר החורבן, שכל הנ"ל מב'
בחינות הנ"ל.
עתה
תראה שמלבד שהגוף נברא על ידי הסתר פנים, עוד הוא עצמו בתכונתו וחלקיו ציור מכל
ההנהגה של הסתרת פנים, והנשמה היא ציור כולל של ההנהגה של הארת פנים, וזה סוד
שנאמר בו (בראשית א, כו) 'בצלמינו ודמותינו', והבן.
ומראה
בתבניתו סדרי המדות שלו, דהיינו שאין מציאות הגוף אלא חושך וגסות, ואפילו בהגיעו לזכות
האפשרי, אינו מאיר זולת ממה שהנשמה מאירה עליו[4],
כי רק לנשמה יש אור במציאותה שבאה ונבראה מהארת פנים כנ"ל, אבל הגוף תמיד מצד
עצמו הוא גוף חשוך ונפסד לפי טבעו, והבן.
אשר
על כן הגוף הוא בעל אברים, מה שפועל זה אינו פועל זה, שכל זה בא מצד החסרון שבו,
ולהעין נחסר כח השמיעה ולאזנים כח הראיה וכו', וזה קרה לו מצד בריאתו בהסתרת פנים.
משא"כ הנשמה שהיא כלל כל הכוחות בלי חיתוך אברים, מפני שלימותה שנבראה בהארת
פנים, ובשלימות לא שייך שום חיסרון ויתרון, והבן, כי שולטת על כל החסרונות
להשלימם, ובעצמה אינה מתפרדת כלל.
ג. סוד
הכינוים[5]
וגם
זאת נבחן בהנהגה, שבהיות שעולם הזה נברא בהסתרת פנים, לכן נמצא ומושג למעלה
פרצופים ואיברים כביכול, דהיינו בערכינו בעולם הזה, שמנהג אותנו לאט לאט להגיענו
אל השלימות בכח שם הויה הרוכב עליהם וכוללם[6],
והבן. וזה שאיתא בתיקונים (עי' יז, א; זוהר פנחס תתסא) 'וּמַה רִבּוֹן עָלְמִין,
לֵית לֵיהּ שׁוּם יְדִיעַה, אוּף הָכִי לֵית לָהּ לְנִשְׁמְתָא'[7]
וכו', ודו"ק.
כי
הנשמה בעצמה אין לה משיגי הגוף והרגשיו כלל וכלל, מכל מקום, לפי שהיא עושית כל
מעשי הגוף בהיותה בתוכו, נאמר שהיא הרואית והיא השומעת, כי לא נוכל לכנות החושים
לגוף, אשר בעצמו בלעדה הוא אבן מוטל ארצה, אבל מכל מקום אין הראיה והשמיעה הזאת
דרך ראייתה ושמיעתה, כי לה דרך משונה לגמרי מתשמישי הגוף, שלא יוכל האדם בהיותו
בגוף לשערו.
וזה
סוד המדות והספירות. כי הגם שאנו מכנים חכם רחום וחנון וכו', אינם רק מדות שרצה
הקב"ה לנהג בם את בריותיו, והוא ית' בשלימות פועל עמנו לפי אלה המדות, הגם
שמצד עצמו אין לו שום יחס בדרכים האלה.
[[8]וזה
סוד אשר הדבקים בהקב"ה מרגישים בכל ההרגשים שלהם כח הקב"ה ממש, ואינם
נוטלים עטרה לעצמם לומר שברצון עצמם מדברים או עושים, רק ממש הקב"ה מדבר מתוך
פיהם ועושה בידיהם, כי כמו מי פתי יאמר אשר הגוף מדבר ורואה, והכל מבינים ליחס זאת
להנשמה, מפני שאין שום שליטה לגוף בלעדה, כמו כן וכו'].
*
ה'
מדרגות במצבי הגוף ושליטתו
מציאות
בלי שליטה; שליטה בכלל; שליטה גם בקצת פרטים; שליטת כל הפרטים וכמו אורח חוץ
למקומו; שליטת כל הפרטים כמו איש שורר בביתו[9].
ד.
הארה ואורות המה ממשיים
כל
העשר ספירות הם פרטי הארות[10],
דהיינו רצוניות מחשביות. אבל לא תדמה לרצוניות האדם הגופני, שרובם בטלים ונפסדים,
כי צריך אתה לזכור שמה שהוא ית' רוצה, מיד מאיר האור הזה, וכל הרצוניות שרוצה,
מאיר תמיד התנוצצות אחר התנוצצות כפי מה שהוא רוצה, ונעשים הפעולות. ועל פי זה
נקראים הרצוניות הארות, כביכול דבר ממשי, דהיינו כמו אור מתנוצץ בדרכים משונים,
דרך משל, כמו שתבא ותאמר שהנשמה רואה ומרגשת ושומעת, שכל זה מהתנוצצות אור הנשמה
על פי איברי הגוף, הגם שהנשמה בעצמה אינה נתפשת כלל בחוש, ומכל מקום על כרחך היא
מציאות ממש, והבן.
ה.
השתלשלות העולמות והסיבות זה מזה
הנה
כשעלה ברצונו ית' וכו'[11],
הנה 'סוף מעשה במחשבה תחילה' (פיוט לכה דודי), דהיינו עולם הגמול עולם הנצחי להדבק
בו ית' לנצח נצחים, שזה סיבה ראשונה לבריאת עולם הזה, והיא סיבת כל הסיבות שאין
לנו שום השגה באפס מה בעולם הנ"ל, 'עין לא ראתה' (ישעיה סד, ג). אך מדרגה
התחתונה מעולם הנ"ל בא ונתקשר באצילות, ונקרא אדם קדמון, אשר מלכות שלו סוד
עתיק שנתלבש באצילות[12],
פירוש, הטבה שאין למעלה הימנו, דהיינו בלי בושת למקבלים, שזה סוד מלכות
דא"ק, ורק זאת מתלבש בהשגה בזמן הזה.
[13]וזה סוד יחידה
שבעולמות, דהיינו עולם העקודים, שהוא רק נקודה אחת כלולה מ'יוד' בתחילת אצילותה,
וכמעט שאין שמה בחינת כלי, אלא כהָדֵין קַמְצָא דִּלְבוּשֵׁיהּ
מִינֵיהּ וּבֵיהּ[14], והיו בה
י' פנימים וי' מקיפים, ואור המקיף מבחוץ לכלי, ומזו הנקודה (דהיינו המב"ל)
נתפשט י' נקודות שזה עולם הנקודים, סוד השבירה והתיקון[15],
דהיינו ציור עולם אצילות כמו שהוא עתה ובי"ע, שנתקן בה' פרצופים, שסיבה א'
הוציא האחרת עד שהגיעה לעולם הזה. דהיינו סיבה א' הוא א"א, סוד החסד הגמור
בלי שום שינוי בזמן, אלא או משפיע ומתגלה בכל כוחו, או מתעלם בתחתונים ממנו כדי
להחזירו ולגלותו, שזה סיבה ב', דהיינו אבא. ואמא סיבה ג', והמה[16]
תמיד מחוברים, שזה סוד וסיבה להוצאות הז"א שהוא הפועל הממשי ע"פ הכנת
או"א, דהיינו השכר ועונש[17],
וע"פ זה פועל הז"א ומשפיע בנוקבא למקבלים, דהיינו הטוב ורע בפועל, וזה
חמשה מדרגות שאחת סיבה לשניה בסוד ההנהגה.
וכן
במציאות זה סוד נרנח"י, דהיינו על ידי צמצום א' נתהוה שתי מיני הארות בעולם,
פנים ואחור, דהיינו קו ורשימו סוד נשמה וגוף בהשתלשלות. ובתחילה לא היה גוף,
דהיינו כלי, אלא י' אחת כמו קמצא דלבושא מיניה וביה.
ו.
דרך אחר[18]:
א) סוד היחידה
דהיינו מציאות לגוף אך בלי שום שליטה, שזה יזכו הנשמות בעולם הגמול, דהיינו, שהגוף
יהיה נמצא עם הנשמה שם, אבל יהיה בטל ממנו עכירותו בכל, ויהיה נישא ומתנהג כפי
הנשמה.
ב) אחר כך עולם
האצילות, דהיינו אבא סוד חיה במציאות, דהיינו שיש שמה בחינת התגלות גם כן לכלי
באפס מה, אבל לא בפרטים שלה, רק בכללות נרגש מציאת שליטה לגוף, כמו האדם שעברו
עליו איזה צרות ונשכחו ממנו, ומכל מקום סובל ומרגיש כמין עייפות ואין פרטי המניעה
נודעים, דהיינו כלל מכל הפרטים שעברו עליו, סוד זכות הנשמות.
ג) אח"כ עולם
הבריאה פרצוף אימא, סוד נשמה במציאות, דהיינו שיש יותר התגלות לכלי, דהיינו, שהגוף
ישלוט ג"כ באיזה פרטים היותר זכים ונעלים. פירוש, שנודע עניני הגוף באיזה
צדדים, אבל אין לגוף שום תולדה כאן, והבן.
ד) אח"כ
היצירה פרצוף ז"א סוד רוח, דהיינו, שהגוף שולט כולו בכל פרטיו במקום הזה, אבל
הוא כמו גר בארץ נכריה, דוגמת אפשרות שליטת הנשמה בעולם הזה בגוף, ששולטת כמו אורח
חוץ למקומו, ועדיין אין לגוף במקום הזה שום תולדה בפני עצמו, אלא שנבחנים ונודעים,
אבל אינו במקומו שיוכל לשלוט באפס מה, דומה למשה רבינו ע"ה בעלותו להר, שלא
שינה ממנהג המלאכים[19],
והבן.
ה) אחר כך עשיה
סוד פרצוף נוקבא, סוד נפש, התגלות כל הכלי במקום הזה, דהיינו שהגוף שולט כמו אדם
השורר בביתו, מכל מקום יכול להיות כמו 'בכל דרכיך דעהו'[20]
(משלי ג, ו), והבן.
ובזו"ן
אחור באחור דומה לאו"א פנים בפנים, שכותל אחד משמש לשניהם, שהשני נטפל לראשון
וכאן ראשון נטפל וכו', משא"כ בזו"נ פנים בפנים, שאז שניהם שוים
ומזדווגים ומסכימים זה לזה, והבן[21].
[1] המבואר כאן דומה במידה רבה לספר דעת תבונות להרמח"ל אות עב,
וכנראה שמתבסס עליו.
[2] ראה הרחבה בנושא במאמרים צא וצה, שהנשמה והגוף נרמזים בשמש וירח,
ונאמר לנשמה בעת ביאתה לעולם להמעיט את עצמה.
[3] זוהר וירא אותיות תח-תט, וז"ל בהסולם: "כך הקב"ה
מכניס את גוף הזה תחת הארץ עד שנרקב כולו ויוצא ממנו כל הזוהמא הרעה, ונשאר ממנו
מלא כף רקב, והגוף חוזר ונבנה ממנו. ועדיין הוא גוף בלתי שלם". וביאור על
הזיכוך ותיקון ברקבון הגוף בעפר, עי"ש עוד וכן בהקדמה לספר הזוהר אות יד;
הסולם חיי שרה אות קנה.
[4] בהג"ה בצד רשם רבינו: "סוד חמה ולבנה" (זוהר וישב
מב: הלבנה אין לה מעצמה כלום רק מה שמקבלת מהחמה).
[5]
בספר אור הבהיר ערך כינוים: שמות - הם עשרה שמות שאינם
נמחקים, א-ל אלקים הויה וכו', כינוים - הם רחום חנון גדול גבור וכדומה.
[6] עי' בזוהר פקודי אות תשפד אשר שם הויה כולל כל השמות כולם, ובזוהר
פנחס אות תתנט וז"ל בהסולם: "כל השמות הם כינויים שלו ע"פ
מעשיו".
[7]
ומה
ריבון עולמות אין בו שום ידיעה, גם כן אין לה לנשמה.
[8] הסוגריים במקור.
[9] ה' מצבים אלו מקורם בספר דעת תבונות של הרמח"ל
(עי"ש אותיות פח-צ), אמנם רבינו מפרשם בהמשך המאמר בלשונו הוא, ומקביל אותם
לעולמות ופרצופים, מה שלא מופיע שם.
[10] בפתיחה לפירוש הסולם (אות א) מבאר רבינו אשר עשר הספירות
"הן בחינות עשרת הכיסויים על אורו יתברך שנתקנו כדי שיוכלו התחתונים לקבל
אורו, בדומה לאור השמש, שאי אפשר להסתכל בו אלא על ידי זכוכית מפוחמה, הממעטת אורו
ומתאימתו לכח הראיה של העינים. כן להבדיל, לא היו התחתונים יכולים להשיג אורו
יתברך, אם לא היה מכוסה בעשרה כיסויים אלו, המכונים עשר הספירות, שכל שהוא למטה
מחבירו, מכסה יותר על אורו יתברך".
[11] לשון האריז"ל (עץ חיים שער א ענף ב, מובא בתע"ס
חלק א' אות ב): "וכאשר עלה ברצונו הפשוט לברוא העולמות ולהאציל הנאצלים,
להוציא לאור שלימות פעולותיו ושמותיו וכינויו, אשר זאת היה סיבת בריאת
העולמות".
[12] עי' תע"ס חלק ג' פ"ז אות ה' ובאו"פ אות מ.
[13] הקטע הבא הוא קיצור לשון העץ-חיים שער הכללים תחילת פרק א.
[14] בראשית רבה כא, ה, ותרגומו: חגב הזה שלבושיו נעשים ממנו עצמו. עי'
בזה מאמר פה ובהערה צג שם.
[15] בשולי הדף רשם רבינו הג"ה: פירוש,
שנתעלם הסיבה, שע"י כן בטל המסובב עד לסוף, נעשה חורבן, והתיקון הא' שתחזור
ותתגלה הסיבה ע"י אור חדש, מסיבת כל הסיבות.
[16] היינו, סיבה הב' וסיבה הג' שהם אבא ואמא. ועי' אדרא זוטא על אבא
ואמא ש"בחד נפקין ובחד שריין", ומתבאר בעץ חיים שער ז' פרק ב; תע"ס
חלק ה' אות לח; חלק ח' אות נה, ובעוד מקומות.
[17]
במאמר
לב ועוד: הנהגת ז"א היא הנהגת שכר ועונש, והנהגת א"א למעלה ממנה ומחזירה
הרע לטוב ונגלה שאין עונש כלל.
[18] כאן רבינו מפרט סדר ההנהגה לפי השתלשלות העולמות א"ק
ואבי"ע, ובשולי הדף, בצד האותיות המתחילות כל קטע רשם כך: א - אדם קדמון, ב -
עתיק, ג - א"א, ד - או"א, ה - זו"ן. וצ"ע כוונתו, כי אין זה
תואם לסדר המפורט בתוך המאמר.
[19] בבא מציעא פו, ב: "אמר רבי תנחום
בר חנילאי לעולם אל ישנה אדם מן המנהג שהרי משה עלה למרום ולא אכל
לחם".
[20] במצודת
דוד: "בכל עניניך דע את ה', ר"ל תן דעתך לחשוב לעשות מעשיך למען יבוא
בדבר תועלת לקיים דבר ה'".
[21] עי' בזה בתע"ס חלק ח' אותיות נג-נד, אשר או"א כחדא
נפקין וכחדא שריין, ומחוברים בכותל אחד, היינו מסך אחד, הן בקטנות והן בגדלות,
משא"כ זו"ן, בקטנות שזהו אב"א – כותל אחד משמש לשניהם, אך בגדלות
פב"פ – לכל אחד כותל משלו.