תוכן

((שנת תרע"ט)

מתחילה בחינת הנשמה כעבד דשקיל וטרי (-נושא ונותן) אחורי רבו, שאין לו שום זכות[1], לכן הוחלה והוחק לה (-נעשה לה לחוק) להיות ברשות המלאכים תחת פקודתם ממש, ויש לה צער מזה. עד שאחר כל הסיבובים מרגישים המלאכים תענוג ושליטה גדולה בזכות הנשמה דוקא, אז אדרבה, המה כמו נכנעים אליה, ואינם מרימים ידם ורגלם זולת בעצת הנשמה. וזה סוד 'אז יאמר לישראל מה פעל א-ל' (ע"פ במדבר כג, כג), דהיינו, המלאכים שואלים בכל פסיעה ופסיעה לנשמות, 'מה פעל א-ל'. והבן מאד[2].

וזה סוד ביאה ראשונה וביאה שניה, דהיינו בעולם הזה ולאחר תחית המתים. כי ע"כ מעלת הנשמה גבוהה מאד, שזולת זה, לא היתה זוכה להתעלות על כל לעתיד לבא. אלא לסוד הזכות והעבודה נמעט אורה עד לתכלית, להיותה סגורה ומסוגרת בתוך גוף העכור, וזה סוד 'לכי ומעטי את עצמך'[3], ובגלל כן ניתנה גם כן תחת הנהגת המלאכים. ולכן בעולם הזה לא ניכר כלל שום כח מהנשמה, כי אם היתה יורדת תיכף בגוף ברוב אורה, אז היתה ברגע אחת מזככת את הגוף, ולא היה החפץ נשלם בזה, כי לא היה לה שום זכות. אבל אח"כ שבעודה מסוגרת בתוך הגוף העכור היא משתדלת ומרבה מעשים טובים, מזככה הגוף בהדרגה, והשאר המיתה ממרקת, עד שתפריד הזוהמא מהגוף מכל וכל[4].

ואז יורדת בו הנשמה פעם הב' בסוד התחיה, והרי עתה יכולה להתגלות בגוף בכל תוקף אורה, כי כבר הגוף בעצמו גם כן מזוכך מכח המעשים טובים ומיסורי המיתה. לכן תשתלם בזה מעלת ישראל עד מאד, עד שהמלאכים שואלים לישראל 'מה פעל א-ל'. וקל וחומר הוא, מה הגוף שהוא גשמי, נעשה מזוכך ומפויס להנשמה, מכל שכן המלאכים שהמה רוחניים ומשיגים ביותר מעלת הנשמה, והבן.

וזה כל השלימות המקוה, שהגוף נפעל על ידי הנשמה מעט מעט עד שנעשה מזוכך לגמרי, והוא ראוי להתחבר ביחוד גמור עם הגוף, דהיינו, שממשיכו להיות עמה בחיבור גדול לחזות בנועם ה'.