תוכן

ותדע, שכל שיטת הדואליזם תופסי השניות, לא באו אלא לתקן את המעוות הנ"ל. ולפיכך החליטו שהגוף הזה, שהוא מכונה בעלמא לשיטת המטריאליזם, אינו כלל האדם האמיתי, ועיקר האדם הוא דבר אחר לגמרי, בלתי נראה ובלתי נתפש בחושים, כי הוא עצם רוחני המלובש בגניזה בתוכיות הגוף, והוא האנכי של האדם, שקראוהו 'אגו', אשר הגוף וכל מלואו, נחשב כבחינת רכוש אל האגו הזה הרוחני הנצחי, כמו שהאריכו בזה.
אולם מלבד שכל השיטה זאת צולעה על ירכה, כמו שהודו בעצמם, אשר אינם יודעים לבאר איך עצם רוחני, שהוא הנפש או האגו, יוכל להניע את הגוף, או להכריע עליו באפס מה. כי על פי דיוק הפילוסופי עצמו, אין להרוחני שום מגע עם דבר גשמי, ואינו פועל עליו כלל, כמו שכתבו בעצמם.
אולם אפילו בלי קושיא זו, גם כן היתה שיטתם אסורה לבוא בקהל ישראל, כמו שהבאנו לעיל. וחשוב שתדע, אשר כל הקטרוג הגדול שהיה על הרמב"ם מחכמי ישראל, והפסק החמור לשרוף את ספריו כנודע, לא היה זה משום שהיו מסופקים באפס מה בחסידותו וצדקותו של הרמב"ם עצמו, אלא רק משום שהסתייע בספריו מן הפילוסופיה והמטפיזיקה, ולפיכך קטרגו עליו. ולא עוד, אלא הכל ידעו כוונתו הטובה שעשה זה רק משום בני דורו שנפלו ברשת הפילוסופיה, שהיתה בזמן ההוא על שיא גובהה, ורצה להצילם, ועם כל זה, לא היתה רוח החכמים נוחה הימנו.
ואין צריך לומר בזמן הזה, אשר כבר הגיע דורנו לידי התפתחות והכרה, שאין בפילוסופיה המטפיזית שום תוכן אמיתי שיהיה כדאי לבלות הזמן עליו, אם כן ודאי שאסור לו למי שהוא לקבל איזה תבלין מדבריהם.

רבינו לא השלים ביאור ענין גוף ונפש במאמר זה, אלא רק הציג את שאר הדעות הפילוסופית. ועי' במאמרים נה פה 'החירות' (אות נה) צב וצג, שם מסכם, שהן ברוחניות והן בגשמיות, הגוף הוא הרצון לקבל, והנפש הוא השפע הממלאו.