תוכן

גוי ששבת חייב מיתה, עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, קבלת שבת צריכה להיות מבעוד יום, קללת הנחש שעפר יהי' מאכלו. תלמיד חכם בחי' שבת, עם הארץ אימת שבת עליו. יש בחי' חול ויש בחי' שבת. חול הוא ששת ימי המעשה, שאז הוא זמן העבודה, שצריכים לברר ולהבדיל בין קודש לחול, ז"א מהי קדושה וכן להיפך. ובזמן קבלת עול מלכות שמים בקביעות, שאין לו עוד מחשבות לחשוב ולהרהר, נק' קבלת שבת. שהשכינה הקדושה נק' שבת המלכה, ז"א שבזמן העבודה היא נקראת שכינתא בעפרא, משא"כ לאחר הבירור היא נק' בחי' מלכה.
וז"ע לכה דודי לקראת כלה, שהוא יחוד קוב"ה ושכינתא. משא"כ כשהיא בעפרא אי אפשר לומר לכה דודי, שהאדם בעצמו עושה את הפירוד ח"ו, שהוא בעצמו אומר שלא מתאים שהקב"ה יתיחד עם עבודה כזו, שכל יסודה בנוי על בלימה בס' לית לה מגרמה ולא מידי, אלא הכל למעלה מהדעת.
לכן בזמן שהאדם הולך לקבל שבת בטח שאצלו עדיין חול. אלא לאחר קבלת שבת, אזי נק' בחי' שבת. ז"א שכבר אסור לעשות שום בירור, שהוא זמן מנוחה, שאסור לעשות שום בירורים, שמבחינת עצמו של קדושת היום, אסור לעשות שום מלאכה של בירורים. ואם במקרה שהאדם רואה שאין לו בחי' יראת שמים וחושב שאסור לעשות בירורים בשבת משום ששבת אסור בעשית מלאכה, ע"ז אמרו גוי ששבת חייב מיתה, היינו שהוא מתחייב בנפשו בזה שאינו עוסק עכשיו בעשית מלאכה של קבלת עול מלכות שמים, משום שכתוב וחי בהם ולא שימות וכו'.
ז"א שפיקוח נפש דוחה שבת, שאם האדם רואה שאין לו יראה אזי אין לו חיים, שרק קבלת עול מלכות שמים מדביק אותו להחיי החיים. לכן אם הוא מרגיש שהוא עדיין גוי ורוצה לשבות, אזי הוא חייב מיתה.
והגם שיש לו עצה שיקבל על בחי' האמונה מהסביבה, שיכול לומר הלא אני רואה שכל אנשי העיר עוסקים בתורה ומצוות, א"כ ומה עלי לחשוב ולעסוק במלאכת הבירורים. ע"ז אמרו (שבת קיח.) עשה שבתך חול ואל תצטרך לבריות, ז"א שאסור לקבל יסוד האמונה מהבריות אלא שיברר את היסוד האמונה שיהיה רק מבחי' שמים בסוד שיהא מזונותי בידי שמים. ואזי הוא נק' תלמיד חכם, חכם נק' הקב"ה, היינו שמקבל את הבנין מהקב"ה. ולא יהיה תלמיד של הבריות, שילמד את "האות אחת" מהבריות.
וזה ענין שתלמיד חכם הוא בחי' שבת, שמי שזוכה לבחי' אמונה בקביעות אזי הוא שבת מהעבודה שלו. ואז עם-הארץ, היינו הגוף שלו, אימת שבת עליו, ז"א שמלאך רע בע"כ יענה אמן. משא"כ הנחש עפר יהיה מאכלו, ואזי תמיד יש לו מזונות, ואף פעם אינו נצרך להקב"ה, היינו עם עבודתו בבחי' שלא לשמה, שכל היסוד בנוי על בני אדם, שהוא בחי' עפר מן האדמה, אזי הוא רק נצרך לבריות, וזה תמיד הוא יכול לקבל, וישאר תמיד בבחי' הדומם.
משא"כ אם האדם אינו מסכים שישאר בבחי' נחש, שהוא הרצון לקבל, שרוצה לעסוק בבחי' השפעה, אזי הוא נצרך להבורא ית'. משא"כ הנחש שקיבל קללה, שלא יצטרך שהקב"ה יעזור לו, ממילא הוא ישאר תמיד בשפלותו, ולא יקויים בו אלמלא אין הקב"ה עוזרו אינו יכול לו, בסוד ה' יגמור בעדי, אלא כל העולם מפרנסים לו ויהי' תמיד נצרך לבריות. משא"כ מי שהולך בדרך ה' ולא בדרך העולם, אזי הוא זוכה למציאת חן בעיני השי"ת.
וזהו דוקא מי שזקוק לעזרת השי"ת, כמ"ש (שבת קד.) הבא לטהר מסייעין אותו. ופירשו בזה"ק במה, בנשמתא. שהשי"ת נותן לו נפש דקדושה, ועם כח הזה הוא יכול לטהר את עצמו. וזה פירוש זכה יתיר יהבין לו רוחא וכו', היינו אם כל פעם הוא רוצה להיות יותר זך, ז"א יותר טהור, והכח הסיוע של הנפש אינו מספיק לו, רק בשביל הטהרה שהוא הי' חושב שחסר לו מטרם שקיבל את הנפש דקדושה.
משא"כ לאחר שקיבל את הנפש דקדושה הוא מרגיש שיש לו עוד מקום לעבוד בעבודת הטהרה, וכח הסיוע שקיבל אינו מספיק לו להכריע את הצד הטהרה. לכן הוא מתפלל ומבקש עוד הפעם עזרה מהשמים, אזי מוכרחין לתת לו כח יותר גדול ממה שנתנו לו מזמן, לכן נותנין לו עכשיו בחי' רוח, וכן הלאה, עד שנותנין לו את כל הנרנח"י שבנשמתו.