תוכן

הנה חז"ל אמרו (תענית כ"א ע"ב:) ר' יוסי אומר לא מקומו של אדם מכבדו אלא אדם מכבד את מקומו, שכן מצינו בהר סיני, שכל זמן שהשכינה שרויה עליו, אמרה תורה גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. נסתלקה שכינה ממנו, אמרה תורה במשוך היובל המה יעלו בהר. וכן מצינו באהל מועד שבמדבר, שכל זמן שהוא נטוי, אמרה תורה וישלחו מן המחנה כל צרוע, הוגללו הפרוכת, הותרו זבין והמצורעים ליכנס שם.
ולהבין את זה על דרך המוסר, י"ל ענין מקום, היינו הקב"ה, כמ"ש ברוך המקום. צאן, פי' מלשון יציאה. בקר, הוא מלשון מבקר. יעלו פי' עליה בדרגה.
והביאור הוא כי זה ידוע, שרק לפום צערא אגרא, שהכוונה היא שאין האדם יכול לקבל את מתנותיו של הקב"ה מטרם שהוא מסגל את מעשיו שיהיו לש"ש. וזה ידוע כי בזמן התגלות אור ה', ז"א בזמן שהקב"ה מאיר לאדם ונותן לו התעוררות בתורה ועבודה, אז אין מקום לבחירה, כי התענוג מכריח האדם להיות עוסק בדבר שהוא מרגיש בו תענוג. ומשום זה אין בזמן ההוא מקום לבחירה.
וממילא אז אין הוא מחויב להיות מאמין בה' עד כדי כך ולהגיד שבלי אמונה לא יעשה את הדבר, כי המחייב להדבר יש לו כבר גורם אחר שהוא התענוג. וזה נקרא שלא לשמה, מטעם שלא האמונה היא הגורם לאותו מעשה, אלא התענוג, הוא הקובע אצלו שהוא יהיה המניע, לפעול להרבות במעשים טובים.
לכן הגם בזמן שהקב"ה נותן לו התעוררות גדולה לתו"ע, אבל מזה אין הוא יכול להתעלות במדרגה של אמת. כי אמת קנה, שצריכין לקנות את מדרגת האמת. שרק ע"י יגיעה בקבלת עול מלכות שמים ע"י בחירה זוכים לעלות במדרגת האמת, בכל פעם למדריגה יותר גדולה. וז"פ הכל לפי רוב המעשה.
ובזה י"ל לא מקומו של אדם מכבדו. פי' לא בשביל זה אם האדם זכה לאיזו התעוררות נמצא שהמקום ב"ה כיבד אותו, בזה נעשה האדם מכובד. כי אתערותא שבאה מלמעלה סופה להסתלק ממנו, משום שחסר עדיין להאדם את ההכשרה, שיהא ראוי לקבל לש"ש ולא לשם תענוג עצמו. אלא האדם מכבד את מקומו, שדוקא עי"ז בזמן שהאדם נותן יגיעה בזמן הבחירה, ורוצה לכבד את מקומו, היינו המקום ב"ה, רק אז נעשה האדם מכובד. שענינו הוא, שהאדם נעשה ע"י עבודתו מרכבה לכסא הכבוד. אבל לא בזמן שבא לו אתערותא דלעילא, שנבחן שהמקום מכבד את האדם, כנ"ל.
ומביא ראיה מהר סיני, שכל זמן שהשכינה שרויה עליו וכו' גם הצאן והבקר אל ירעו אל מול ההר ההוא. שפי' שענין היציאות מה שהאדם יוצא מהעבודה מסיבת הביקורת שיש לו בקורת על ההשגחה. וצריך אז לעשות בחירה על המצבים האלו. ובזמן ההתעוררות אין שום עליה, מסיבה כי אין הוא עושה עכשיו שום כח מצד עצמו, כי עכשיו הוא באתערותא דלעילא. ואין האדם עושה שום יגיעה שתהיה התעלות להמצבים שהוא צריך לעשות עליהם בחירה.
לכן אמר הכתוב, במשוך היובל, היינו לאחר הסתלקות השכינה, המה יעלו בהר. שדוקא אח"כ יש מקום שהמה, היינו המקומות שלא יכול לעמוד עליהם בנסיון, ולא היה יכול להכנס להקדושה, יש לו עכשיו מקום שיכול להתגבר עליהם, כי יש לו מקום לעשות בחירה.
ובזה תתבאר הראיה שהביא מאהל מועד, הוגללו הפרוכת הותרו זבין ומצורעים ליכנס שם. (ופרש"י הוגללו הפרוכת: שהיו נגללין בשעת נסיעתן). שענין מצורע הוא שבא על לשון הרע. וע"ד המוסר, נקרא לשון הרע מי שמדבר לשה"ר על ההשגחה. וכמו"כ זבין ע"ד המוסר, הוא ע"ד שאמרו בור סיד שאינו מאבד טיפה, שהכוונה שכל זמן לא גילה את שיעור היגיעה מה שהוא צריך ליתן, אז כל כמה שהוא מקבל ע"ע את העול תורה, תיכף הוא שוכח וחוזר לסורו. נמצא כל טיפה של יראת שמים שהוא מקבל ע"ע זב ממנו. משא"כ לאחר שזוכה לאמונה בקביעות, אז הוא נקרא בור סיד שאינו מאבד טיפה.
כי לבו של אדם נקרא בור, סיד הוא בחינת יסד, ​מלשון ​כי כן יסד המלך (ופירש"י לשון יסוד כן תקן וצוה). כי בזמן שלבו של אדם מתוקן עם היסוד של האמונה, שכל מה שהוא רוצה הוא מסיבת כי כן יסד המלך, מלכו של עולם, אז נקרא הלב בור סיד שאינו מאבד טיפה של יר"ש. ונקרא טיפה משום שמטיפה זו נברא האדם, כי בחי' אתם קרויין אדם הכוונה היא מי שיש לו יראת שמים, כמ"ש את האלקים ירא ואת מצותיו שמור וכו' (ברכות ו' ע"ב:).
ודוקא בזמן שהוגללו הפרוכת אז הותרו זבין ומצורעים ליכנס שם. הכוונה שאז ניתנה להם שעת הכושר, כי דוקא בזמן ההסתר אז יש מקום לעבודה, שהאדם יוכל לעשות בחירה ולקבל עליו עול מלכות שמים בקביעות, לזכות לבחינת בור סיד שאינו מאבד טיפה.
היוצא מכל הנ"ל שרק האדם בכוח עצמו מוכרח לעבוד בכדי לעשות בחירה. ואח"כ הקב"ה נותן לו כל מה שהיה בכוונת הבריאה, שהוא להטיב לנבראיו.