יבאר בה גדולת לשון הקודש*
ידוע הדבר וגלוי הוא אל כל יודעי דת ודין, היות לשוננו הקדוש מבחר כל הלשונות, ראשיתם ואבן פינתם, כאשר חכמים יגידו, כי בו נברא העולם, ואבותינו ספרו לנו, כי בו נתנה תורת אמת אל עם סגולה. אולם מצאנו ראינו, כי שתים הנה הדרכים אשר בעדם יתאמת דבר מה אל בני איש:
האחת, מפאת הקבלה המתמדת מדור אל דור, כאשר היא אמיתת זמן המצא העולם, אשר לא נדעהו כי מצד הקבלה.
השניה, מצד החקירה והמופת, כי על ידי מופתים אמיתיים אצלנו, אשר חקרנום ונמצאם נכונים ואמיתיים, נדע כי הנה אמת נכון הדבר הנודע על ידהו...
לכן הנה נא הואלתי לדבר על לשוננו הקדוש למען דעת אותו מפאת החקירה ולא מצד הקבלה לבד, ולא אקצר במקום שאמרו להאריך.
ואומר, כי גדולת לשוננו משלושה דברים תבחן; מקדמותו, מפשוטו, מרוחניותו, ועתה נבארם אחד לאחד, להראות את יקר תפארת גדולתו.
הבחינה הראשונה אשר נבחין ממנו הוא קדמותו. וזה, כי מצאנו מעת נברא העולם עד דור הפלגה אשר לא נמצא לשון אחר אלא לשון הקודש לבדו, וכדאיתא בספר הזוהר על פסוק: "ויהי כל הארץ שפה אחת ודברים אחדים" (בראשית יא, א): "ממללין בלשון הקודש ולא בלשנא אחרא". ואחר נפוצו על פני כל הארץ ומשם יפרדו הלשונות כולם, ואם תדקדק תמצא, כי כל לשון יקרא על שם אומה מן האומות: לשון יוני, לשון לשון פרסי,לשון ארמי, וכן כולם. ולשון הקודש לא הוחס אל כל אומה, אבל זה שמו אשר יקראו לו; לשון הקודש. וזה, לדעתי,יען היותו קדום לכל אומה. ואולם עוד אשכילך דבר אמת מפאת ההכרח אשר לשון הקודש קדם לעולם. וזה, כי הנה התורה באין ספק קדמה לעולם, כמאמרם ז"ל, וכדבריה בדברי החכם: "בהכינו שמים שם אני" (משלי ח, כז). והנה היא כולה לשון קודש. הנה כי לשון הקודש קדם לעולם כולו וליושביו.
* דברים אחדים: חיבור הראשון שהדפים רבינו הוא ספר "לשון למודים" המדבר על ענין המליצה וחוקתיה. הספר נדפס בשנת תפ"ז. אמנם בכת"י נמצא מהדורה קודמת של ספר הנ"ל; שהוא גם מהדורה מורחבת - פי שתים בכמותה, מוה שהביא לבית הדפוס. מהדורה זו סיים בשנת תפ"ה בהיותו רק בן שבע עשרה שנה. בתוכה נמצא מאמר נפלא על "גדולת לשון הקודש" המאיר אור רב על ענין קדושת לשון הקודש. לא ידוע למה לא הביא את המהדורה המורחבת לדפוס. חיבור זה נדפס על פי הכת"י על ידי א. מ. הברמן. תשי"א. מגודל חביבות דברי תורה אלו, אמרנו שמשנה ראשונה לא זזה ממקומה. וראוי לצרפו לספר זה.
הבחינה השניה המורה גדולת לשון הקודש הוא רוחניותו ומקורו, כי דבריו מלבד היותם רומזים על הדבר הנרצה בהם, הנה תחתיהם יעמדו סודות עליונים לאין קץ, מה שלא נמצא בשאר הלשונות, וכידוע ליודעי
חן, וזה להיותו מושרש בשרשי הקדושה.
ואולם דע, כי בזה נבחן יקר לשוננו, באשר אין שמותיו ומלותיו מורים עניניהם מצד ההסכמה כשאר הלשונות, אך יורו על מהות הענינים ועצמותם באמת. וזה, כי כאשר יקבצו דברים שונים לבנין גוף חמרי, כן כנגדם יקבצו אורות עליונים לבנין רוחניותו. וזה, כי אין לך דבר מלמטה אשר לא יהיה כנגדו אור למעלה, מכוון אל בחינת הדבר ההוא התחתון, על דרך אמרם ז"ל: "ירושלים של מטה מכוונת כנגד ירושלים של מעלה" (ירושלמי ברכות פ"ד ה"ה). ולא שיהיה למעלה עיר תקרא ירושלים, אבל בחינת אור הוא וקדושה מכוונת אל בחינת ירושלים הבנויה פה למטה.
ובדרך זה פרש בספר הזוהר טעם לקיחת עץ ארז ואזוב לטהרת המצורע, כי לא דבר הוא ריק, אך הענין כי זה יעיר שרשם למעלה, אשר בכחו להבריח רוח הטומאה השורה על המצורע, ואחר יטהר, בהמשיך לו רוח קדושה מן המקום הראוי.
ונחזור לעניננו, כי האותיות אשר תבואנה לחיבור המלה הנה הנה מורות קבוצת האורות אשר נקבצו באו אל חבור הגוף המוזכר בשם ההוא בגשמיות, כי זה תלוי בזה, בשלשלת משתלשלת מן הסבה הראשונה, ברוך הוא, וכדכתבו בפרשת צו בספר הזוהר: "לית לך טב וביש, קודשא ומסאבותא, דלית ליה עקרא ושורשא לעילא, ובעובדא דלתתא אתער עובדא דלעילא".
ומבחינת האותיות עצמם יתבאר לנו קדושת מקורו ורוחניותו, כי שאר האותיות של לשונות עמים כולם הנה הן מורות את אשר מורות בהסכמת אנשי אומתן, ואין לצורתן טעם ועיקר. אולם אותיות לשוננו כולן נכוחות למבין וישרות למוצאי דעת בדמותן ובצלמן, כידוע ליודעי חן, ובעל ספר התמונה יגיד אמת. והראיה לזה מספר תורה, שאם אין האותיות בו כצורה - לא יכשר. כן נמצא באותיות אשר מהן צריכות תגין שלושה ומהם אחד ומהם אינן צריכות כלל. עוד מצאנו בתורתנו אותיות גדולות וקטנות. כל זה יורה, אשר אינן מקריות, אבל מן השמים מעל תרדנה ושרשן גבוה מעל גבוה. הלא כה דברי רבי אלעזר בספר הזוהר פרשת ויקרא: "רבי אלעזר פתח: שאל לך אות מעם ה' אלקיך (ישעיה ז, יא ) וכו'. אסתכלנא בדרין קדמאין ודרין בתראין, דרין קדמאין וכו', וסלקין ונחתין אתון רברבין ואתון דקיקין, אתון רברבין נחתין מגו היכלא עלאה טמירא דכולא" וכו'.
עוד אם נדקדק נמצא, כי אותיות העמים אינן מורות רק למבטאם, אך בעצמם לא יורו דבר, ואלו אותיותינו כל אחת עולה למנין. דרך משל: א - אחד, ב - שנים, וכן כולם, עד כי כל תבה מלבד הוראתה לענינה יש לה מספרה הנמשך מאותיותיה. ואולם אם תתבונן עוד תמצא, כי לא נקרא בשם: לשון הקדוש, אבל: לשון הקודש. וזה, כי עיקר הוראת מילותיו באמת היא הורות אורות הקדושה. ואם מורות על הדברים הגשמים, אינם אלא להשתלשלם מהם. וזה מבואר באשר זכרנו למעלה, כי האותיות המתחברות בחבור המלה מורות על אורות הקדושה אשר חוברו יחדו,
לחבר הגוף ברוחניותו, נמצא, כי ראשית הוראתן היא למעלה, ותרד למטה להשתלשלות הגשמים מן הרוחנים, וכמו שכתב בספר הפרדס. וזה מה שמצאנו "יד ה' ", "אזני ה' ", וכיוצא - אורות קדושה אשר להם מכוונים היד והאוזן למטה, ובהם ישתמש השם יתברך להשגיח בתחתונים כל פעולה בפני עצמה. הלא זאת היא חכמת אדם הראשון
לשום שמות אל כל נמצא, על דרך אמרם ז"ל: "כשרצה הקדוש ברוך הוא לבראת אדם נמלך במלאכי השרת, אמרו לו: אדם זה מה טיבו? אמר להם: "חכמתו מרובה משלכם" וכו'. ואם השמות האלה היו על ידי ההסכמה, כשמות לשונות העמים, מה חכמה היא זאת? אלא, כי ידע אדם הראשון שורש הדבר ההוא למעלה ומה הוצרך לכנותו, ושם לו השם הראוי לו, אשר יורה מהותו זה. וזה טעם החכמים ז"ל אשר היו בודקים בשמות, כי מהם יגלה להם אשר עיניהם פקוחות מהות ועצם הדבר ההוא.
הבחינה השלישית הוא פשוטו. וזה, כי הנה נמצאהו לשון נעים וערב מצד עצמו ומלותיו מפוארות, וזה דבר יבינהו המשכיל מעצמו.
עוד סגולה שנית ימצא לו, אשר יורה עניניו בקוצר לשון. והנה זה מדה טובה אין למעלה הימנה, וכמאמרם ז"ל; "לעולם ילמד אדם לתלמידו דרך קצרה" (פסחים ג, ב). עוד נבחין דבר אחד (וזה נמשך מן הבחינה השניה אשר כתבנו, כי ימצא בו שם כל נמצא בפרטות ומלה לכל פועל בפרט, ולא יחסר כל בו, אך כי אנחנו קצרה ידינו מהשיגו כראוי. וזה דבר מוכרח מאשר אמרנו בבחינה השניה, כי בו נבראו כל הדברים כולם בהורות אורותיהם כנ"ל, ועיקר הוראת מילותיו הוא באורות העליונים הנקבצים לבנין הגוף. אם כן מחויב הוא שימצא לכל נמצא שם בפני עצמו. וזה, כי כל שם מורה על האורות הנקבצים לחבור הגוף וסדר הקבוצה. כל נמצא אין קבוץ האורות בו כקבוץ האורות בחברו השונה ממנו, אם כן אי אפשר ששם נמצא אחד יורה על האחר. אלא חיבים אנו לומר, שלכל נמצא יש שם בפני עצמו.
ועוד, אם הוא לשון הקדמון אשר בו נברא העולם, כאשר הראינו בבחינה הראשונה, אם כן צריך שיושם בו שם אל כל נמצא מאז המצאו, בו יבחן מן האחרים. ושם מושאל אי אפשר שיהיה, יען השם מורה על עצם הדבר כאשר פרשתי, מלבד שזה היה חסרון בחוקו יתברך, כי הוא הממציא לשון זה ולשון קדושתו הוא, כי כן לא מצאנוהו מדבר אלא בלשון זה, ואם הוא לא יכול להמציא לכל נמצא שם מיוחד - יורה בו חסרון חם ושלום.
זאת ועוד אחרת תבין, כי לא מצאנו שם עצמי לאל יתברך אלא בלשון הקדש, הלא הוא שם הוי"ה ברוך הוא, זה שמו לעולם וזה זכרו לדור דור. וכל השמות אשר כנו לו לשונות העמים אינם שמו המיוחד והאמיתי, וזה פשוט. וזאת תהיה כונת הפסוק "אז אהפוך אל העמים שפה ברורה לקרוא כולם בשם ה' " (צפניה ג, ט), כי לא יכנוהו בשם אחר, אך בשמו יקראוהו, שמו האמיתי, אשר בלשונו הקדוש הנקרא שפה ברורה. ואמרו "שפה ברורה", אפשר ירמוז באשר לא יוכלו הערלים לבטא בשפתים כל האותיות, כי לא יוכלו לבטא הח' והע', ואז יהפוך להם שפה ברורה לבטא כל האותיות כולם ולדבר בלשון הקודש, אשר אינם יכולים בזמן הזה, וזה פשוט. הרי בארנו והראינו את כל יקר תפארת קדושת לשוננו, לשון הקודש.