תוכן

(נזיר כ"ג ע"ב): אמר רבי נחמן בר יצחק, גדולה עבירה לשמה ממצוה שלא לשמה, איני והאמר רבי יהודא, אמר רב, לעולם יעסוק אדם בתורה ומצוות, אפילו שלא לשמה, שמתוך וכו', אלא איתא כמצווה שלא לשמה, דכתיב תבורך מנשים יעל אשת חבר הקני מנשים באהל תבורך מאן אינון נשים באהל כדארז"ל.
ובדרך הפשט יש מפרשים, שהאבות עשו מחמת קנאה. נמצא שהם קיימו פרו ורבו שלא לשמה. ויש מפרשים מחמת שהאשה פטורה מפרו ורבו, לכן רק שלא לשמה. וכמו כן יש לשאול, מהו הקושיא מתוך שלא לשמה וכו'?
אבל על דרך המוסר יש לשאול, מה משמעו שהעבירה שלא לשמה עדיף? או אחר התירוץ של הגמרא, כמצווה שלא לשמה, היינו ששניהם שקולים. ומאי שכתוב לפני אי זה יותר גדולה מזה? הלא איתא, הוי זהיר במצווה קלה כבחמורה, שאי אתה יודע מתן שכרן של מצות. אם כן מה בא זה ללמדנו?. כי שיש כלל: מצווה, שבאה לידך, אל תחמיצנה. אם כן, אם בא לידו המצווה שלא לשמה, הוא מחויב לעשות אפילו שנגיד שהעבירה שלא לשמה יותר גדולה, שהרי אסור לעבור על המצות, ואם באה לפניו העבירה לשמה, הוא גם כן מחויב לעשות קודם.
ועל דרך המוסר יש לומר, שכאן היא השאלה, באיזה דרך ילך האדם, בזמן שעושה מצווה שלא לשמה, אם לשמוח בזה שעשה מצווה, או להצטער בזה שעשה עכשיו עבירה, בזה שלא כיון לשמה, היינו שהעבירה שלו היא בענין לשמה שלא עשה? כי בעשית המצווה שלא לשמה יש כאן להבחין ב' דברים:
א) עשה מצווה במעשה,
ב) עשה עבירה במחשבה, כי לפני עשיית המצווה עוד לא היה מגולה לפניו שהוא עוסק שלא לשמה, אלא דוקא בעשית המצווה נתגלה העבירה בענין לשמה, שאינו יכול לכוון לשמה.
ואם כן השאלה: מה האדם צריך לעשות: או לשמוח במצווה דמעשה שעשה, או להצטער בהעבירה דלשמה? אז רנב"י אמר, גדולה עבירה לשמה, היינו שיותר חשוב בזה שידע שהוא עושה עבירה בהלשמה. והחשיבות היא בזה, שיצטער את עצמו ויתפלל לה', וזה יגרום לו לבוא שיוכל לכוון לשמה.
ועל זה מקשה הגמרא: והא אמר רבי יהודה אם כן לא יעסוק אדם וכו', שמתוך שלא לשמה בא לשמה. משמע ממצווה דשלא לשמה, שהוא עושה, זה יגרום לו לבוא לשמה מבחינת מצווה גוררת מצווה. ומתרץ הגמרא אלא אימא כמצווה שלא לשמה. ופרש"י ששתיהן שוות. והרא"ש מפרש דתרויהו מעלו.
ובכלל יש לשאול מהו הסמיכה משלא לשמה בא לשמה, לעבירה דלשמה, הלא שם הוא יבוא לעשות מצווה לשמה, ובעבירה לשמה כבר קיים העשיה לשמה, במעשה דעבירה. ואין לו עוד מה להוסיף עליו. מה שאין כן בשלא לשמה יש לו עוד מה להוסיף, היינו שיבוא לשמה?
הנה אצל יעל היה מעשה עבירה, והמחשבה היתה לשם שמים. וצריך לאמר, אם נתכוונה לשם שמים מדוע נקרא עבירה? הלא היא עשתה בזה טובה גדולה בעשיה זו לעם ישראל?
ויש לומר כי המעשה היה רק הכשר מצווה ולא מצווה ממש. כי כונתה הייתה להתיש כוחו, בכדי להרוג אותו, אז אפשר לומר, כי הכשר מצווה אינו מצווה, כי ענין ההריגה היתה מצווה, והתשת כוחו היא רק הכשרה.
ומשמע מכאן, איפוא שהעשיה בעצמה היה גמר המעשה של הלשמה, אז יכול להיות שהיה כמו מצווה דלשמה. למשל אם הוא היה נהרג עם התשת כוחו, שאז היה נגמר עם עשית המעשה המחשבה דלשמה. מה שאין כן כאן יש להבחין בין הכשר מצווה למצווה ממש, כי התשת כוחו לא היתה, אלא הכשרה.
ולפי מה שאמר רנב"י, גדולה עבירה לשמה וכו', היינו מפרש הפסוק תבורך מנשים, היינו יותר מנשים. ולפי התירוץ, אלא אימא כמצווה שלא לשמה יתפרש תבורך מנשים, כמו הנשים, ולא יותר מנשים.
יש ללמוד ממעשה דיעל, ששם הייתה עבירה במעשה ומצווה במחשבה.
ויש לפעמים שיש מצווה במעשה ועבירה במחשבה, שזה נקרא שלא לשמה. ואומרת הגמרא, ששניהם שקולים.
ויש להבחין בעשיה דשלא לשמה, שיש מצווה בעשיה, היינו לשמוח בעשית המצווה, ונגיד שמצווה גוררת מצווה.
ויש להצטער בהעבירה, בענין לשמה, שלא ניתכוון לשם שמים. ובזה יש לומר אפילו כל העולם אומרים לך צדיק אתה, שזהו מבחינת מעשה, אבל מבחינת המחשבה, היינו הכוונה, אם אינה עדיין לשם שמים, הוא נבחן לרשע בבחינת זו.
וזה פרוש בעיניך, היינו בענין המחשבה - אין לעולם לדעת, אלא הכוונה מסור להאדם בעצמו, שאחרים לא יכולים לדעת מה שיש במחשבתו לכן יהא בעיניך כרשע, אם הכוונה אינו לשם שמים, נמצא שבמקום עשית המצווה תיכף מתעורר בחינת עבירה בלשמה.