תוכן

ההפרש מבין האחדות הפשוטה שבא"ס ב"ה בסוד הוא ושמו אחד, לבין האחדות שאחר הצמצום ושתתגלה לעתיד בעת שהרצון לקבל יתוקן בבחינת מקבל על מנת להשפיע, ההבחן בין ב' אלה הוא: שהמובן "הוא ושמו אחד" ש'הוא' הוא סוד האור, ו'שמו' הוא סוד הרצון לקבל[1], איך הם אחד ואין ביניהם שינוי צורה באחדות שלפני הצמצום, זה הוא למעלה מהשגותינו, ואין אנו מבינים את זה. ולעתיד בעת גמר התיקון, שהרצון לקבל יהיה רק על מנת להשפיע נחת רוח ליוצרו באמת, את זה אנו מבינים. ברור שבמציאות כזו ישנה אפשרות לקבל את כל מה שמוכן בשבילנו, ועכ"ז לא יהיה שינוי צורה במשהו ברצון לקבל, כי כבר טבוע בנו טבע שני שכל הקבלה היא על מנת להשפיע.

וכדי[2] שתבין איך להבחין בין כל המציאות שבא"ס ב"ה לפני הצמצום שהכל כלול שם באור פשוט בבת אחת, ואיך המציאות נבחנת בזה אחר זה, אמשול לך משל מהויות עולם הזה: למשל אדם הרוצה לבנות בית נאה, הנה במחשבה ראשונה הוא רואה לפניו בית מהודר בכל חדריו ופרטיו וכו' כמו שיהיה בגמר בנינו, ואחר זה הוא מחשב תכנית ההוצאה לפועל לכל פרטיה, שהוא יפרט אותה אל הפועל כל פרט בעתו וזמנו, מעצים ואבנים וברזל וכדומה, ואחר זה הוא מתחיל בנין הבית בפועל עד הגמרו כמו שהיה מסודר לפניו במחשבה ראשונה.

ותדע שבחינת א"ס ב"ה הוא סוד מחשבה ראשונה הנ"ל, שהיתה כבר מצוירת לפניו כל הבריאה בשלמותה הסופית. אלא שאין המשל דומה לגמרי לנמשל, כי אצלו ית' העתיד וההוה שוים, והמחשבה גומרת בו ית' ואינו צריך לכלי מעשה כמונו, ולפיכך הוא בו יתברך מציאות ממשית. ובחינת עולם אצילות הוא סוד כמו התכנית המחשבתית בפרטיה, מה שיוצרך אחר כך לגלות בעת שיתחילו לבנות הבית בפועל.

ותשכיל אשר ב' אלה, שהן המחשבה הראשונה שהוא א"ס ב"ה, וכן התכנית המחשבתית של פרטי ההוצאה לפועל בזמנו, אין עוד שם אפילו משהו מן המשהו מבחינת הנבראים, שהרי עדיין הוא בכח ולא בפועל ממשי. כמו אצל האדם, אעפ"י שחושב בכל הפרטים מעצים ואבנים וברזל, אשר יוצרך לעשות בזמן ההוצאה לפועל, עוד אין בו אלא חומר מחשבתי עצמותי, ואין בו מעצים ואבנים ממשיים אפילו משהו ממשהו. וכל ההפרש הוא, אשר אצל האדם אין תכנית המחשבתית נחשבת למציאות ממשית, אבל במחשבה האלוקית הוא מציאות ממשית לאין ערך יותר ויותר ממציאות הנבראים הממשים עצמם.

והנה נתבאר סוד א"ס ב"ה וסוד עולם האצילות, שכל המדובר בהם הוא רק בקשר עם בריאת הנבראים, אלא בעוד שהם בכח ועוד לא נגלו עצמותם אפילו משהו, כעין האדם החושב תכנית של בנין שאין בו מעצים ואבנים וברזל אפילו משהו.

וג' העולמות בריאה יצירה עשייה והעולם הזה, הם בחינת הוצאה מכח אל הפועל, כדוגמת בנין בית בפועל ממש עם פועלים ועצים ואבנים וכל חומרי הבניין עד גמר בנין הבית. ולפיכך האור האלקי המאיר בבריאה יצירה עשייה, דהיינו בשיעור שהנשמות צריכות לקבל שתבואנה אל הגמר, הוא מתלבש בעשרה כלים שהם הספירות הנקראות כתר, חכמה, בינה, חסד, גבורה תפארת, נצח, הוד, יסוד, מלכות. שהם כלים ממשיים ביחס האור האלקי ית' והיינו שהם מחודשים לצורך הנשמות. 

ובענין אחדות הפשוטה[3], תבין שפירוש 'פשוטה' הוא מלשון "פשטתי את כתנתי", שהמובן אחדות מופשטת משכל שלנו, שאנו לא משיגים אחדות כזו, דהיינו דבר והפוכו יחד כמו מר ומתוק. כמו שכתוב במן שאכלו אבותינו במדבר ששניהם היו כלולים בו[4], ואיך יתכן אחדות כזו, זהו למעלה ממושג שלנו ומהשכל שלנו, שאין אנו משיגים את זה. ואחדות המופשטת ממושג שלנו נקראת אחדות פשוטה. ואחדות כזו נוהג באור א"ס ב"ה. ולכן כתוב בו "הוא", שהוא האור. ו"שמו", שהוא הרצון והכלי, ששמו בגימטריא רצון, הם "אחד", והכלי אינו עושה שום שינוי על האור.

ואל תשאל, איך יתכן דבר כזה, הלא כל שינוי ברוחניות הוא דבר חדש ודבר שני אל הקודם לו. תשובה: כי זה למעלה מהשגותינו וזה נקרא אחדות פשוטה.

מה שאין כן אחר הצמצום[5], אחדות יש, אבל לא "פשוטה". דהיינו, אנו אומרים שבאצילות "איהו וחיוהו וגרמוהי חד בהון" (הקדמת תיקוני זוהר אות סט), שפירושו, שהאור שנקרא 'איהו' והחיות שנקרא 'חיוהו' והכלים שנקראים 'גרמוהי' הם אחד, על דרך אדם עם מחשבתו, שאבריו של האדם עושים כל מה שהוא חושב, וזהו מחמת שהם מאוחדים ואנו משיגים אחדות זו. אבל בבריאה יצירה ועשיה אין אחדות כמו באצילות, אלא אחדות כמו אדון עם עבדיו הנאמנים לו ודבוקים בו ועושים כל מה שהאדון מצוה אותם, אבל לא מה שהאדון חושב שעליהם לעשות, כי אין הם משיגים את מחשבות האדון. אבל אחדות שבאצילות היא כאדם עם מחשבתו, אשר האברים של האדם, הגם שהם גשמיים והמחשבה היא רוחנית, עם כל זה השי"ת בכל יכולתו ית' ברא אחדות כזו שאברים הגשמיים מקושרים בהמחשבה הרוחנית ועושים כל מה שהאדם חושב, אבל כל זה נקרא אחדות מפני שאנו משיגים את אחדות זו, מה שאין כן דבר והפוכו נקרא אחדות פשוטה. וזהו החילוק בין אחדות שמלפני הצמצום ואחדות של אחר הצמצום[6].