תוכן

ב. וזהו שביארנו במקום אחר, שסוד כל הדביקות שנצטוינו הוא בהכרח כצל הנמשך אחר אדם. פירוש, לבל יחשוב שימשוך אורו ית' לתוך גבוליו, ובאופן זה יתקיים הדביקות, כי זה רעות רוח, וכנ"ל, שהגשמי הוא ערוך בהיפך מהרוחני, עד שאפשר לומר, שבאותו מקום שהגשמי מסתיים, משם מתחיל הוית הרוחניות, כי כל תפישת הגשמי הוא על הגבול ושטח ששם הרוחני איננו בשום פנים, והבן זה מאד.
[הג"ה: ומשום שאין לנו שום מושג למחוץ גבולי העש"נ, רק עד הגבול מראש או מסוף, נוח לנו יותר לומר שהרוחני מצוי למטה מהגבול היותר קטן שאך אפשר לשער.
ועוד, שלמטה מגבול אנו מבינים לבלתי מושג. אמנם למעלה מגבול אנו מבינים לשקר.
ועוד, שאע"פ שנאמר שהרוחני מצוי למעלה מגבול, מכל מקום בהכרח שמצוי גם כן בלי גבול, גם למטה מגבול, וא"כ הוי זה ודאי כלפי למעלה מגבול שהוא הפך.
ועוד, שהרגשת למטה מגבול כבר מצוי לעינינו בתור/בתוך המדרגה, כי בעלי הרגשה היותר דקים, מרגישים ומבינים דברים בגבולים יותר קטנים. והגסים אינם מרגישים רק בגבולים יותר גדולים ויותר ניכרים להחושים – שבשביל זה נוח לנו ויותר בטוח לומר, שבלתי גבול אשר ברוחני, יהיה ביחס הדקות והקטנות שהוא למטה מכל גבול. באופן, שקו או השטח המקבל בעדינו את צורת הגבול, יהיה הוא עצמו בחינת הכותל המפריד פירוד גמור בין הגשמי והרוחני].
ובסוד הכתוב (שמות לג, טז) "ונפלינו אני ועמך וכו'" זכינו להתקרב ולדבקה בו – אמנם רק שאנחנו מחויבים לדחוק את עצמנו ולבא לגדר הרוחני ממש, דהיינו שיהיה ביכלתינו להרגיש בעת הדביקות כל מה שהשי"ת מרגיש כביכול.
וזהו מכונה רק בשם המשכה, בדומה כמו שלבו אומר לו, אבל לא במחשבה ע"פ הגבולים הטבעיים שבו, אלא במחשבה ע"פ נטיותיו הפנימיות שבהלב, שזה סוד הכתוב "נשמת אדם תלמדנו", ומוחא 'דיו לבא' – וזהו שגדרו לנו צורת הדביקות כמו צל הנמשך אחר האדם, כלומר בבחינת חפץ טבעי בלי שיהיה לו עצה לנטות אחרת ממנו ית'.