תוכן

ב. הפילוסופיה מעצמותו
והנה בעצמותו יתברך, אשר הפילוסופיה אוהבת כל כך לעסוק בו ולהוכיח את כל חוקי השלילה הנוהגים בו, אין הקבלה עוסקת בו ולא כלום, כי איך אפשר להגדיר מה בדבר שאי אפשר לבוא לכלל תפיסא והשגה. כי הגדרת השלילה, אין ערכה פחותה כלל מהגדרת הקיום, כי אם תראה איזה מהות מרחוק ותכיר בו כל חלקי השלילה, דהיינו, כל מה שאיננו, הרי זה נחשב גם כן לראיה והכרה במדת מה, כי אם הוא רחוק אמיתי מהעין אין ניכר בו אפילו השלילה.
למשל, אם תראה מרחוק איזה תמונה שחורה, ותכיר בו עכ"פ שאינו אדם ואינו צפור, הלא זה לראיה נחשבת, כי אם היה רחוק יותר, לא היית יכול להחליט אפילו שאינו אדם.
ומזה כל אפסותם וכל בלבוליהם, כי הפילוסופיה אוהבת להתגאות שהמה מבינים בעצמותו יתברך כל בחינות השליליות. משא"כ חכמי הקבלה שמים יד לפה במקום הזה, ואפילו שם פשוט אינם נותנים לו, כי כל מה שלא נשיג לא נוכל לגדרהו בשם ומלה, כי המלה מראה תחילת השגת של מה. אולם מהארתו יתברך בהמציאות, המה מדברים ומבחינים הרבה מאד. דהיינו, בכל אותם ההארות שזכו בהם בהשגה ממש, לא פחות מהשגה המוחשית.