תוכן

שיחה סיום הזהר כרך שמות. ט' אדר תשי"ב.
שאל: כתוב "ולא יכול משה לבוא אל אהל מועד, כי שכן עליו הענן" (שמות מ' ל"ה), אומר הזהר שזוהי השכינה הקדושה, היינו מלכות. והנה הקושיה מפורשת: משה רבינו ע"ה שהיה בעלה דמטרוניתא – לא יכול לבוא מפני הענן. והנה יש עוד כתוב שאומר: "ויבא משה בתוך הענן"!? אלא הענין הוא – כי השכינה הקדושה היא המלכות המסיימת לכל האורות, היא המחיצה הכי גדולה בין התחתונים ובין הקב"ה, ואינה נותנת להתקרב ולהיות דבק למי שאינו ראוי לכך. וזהו ענין: "ולא יכול משה לבוא כי שכן עליו הענן", שהרי מתפקידה להפריע ולסיים, ולא לתת להתקרב לו יתברך לשאינם ראויים לכך. אבל מי שעובד בכל כחו ומתיגע ועושה נ"ר ליוצרו בכל האופנים, וחושב רק איך ומה לעשות כדי להתקרב ולהיות דבק בו ית', ולא לשים לב לשום מניעות ומעצורים, וכל הנסיונות כטובים ורעים שווים בעיניו, ומגמתו היא רק למצא חן בעיני הקב"ה ולעשות נחת רוח, ומוכן לכל מיני נסיונות ובלבד להתקרב, ומברך על הרע כעל הטוב, ומצדיק עליו כל מיני מקרים אפילו הכי גרוע ר"ל, ואינו בועט במקרים הכי גרועים, ונשאר נאמן באמונתו – בשביל אלו היא דוקא משמשת "שער" וראשית להיות נכנס ויוצא ולהתדבק בו יתברך, ואז אפילו קוראת לצדיק להכנס, ועוזרת בכל מיני אמצעים להיות דבק. וזהו ענין הכתוב השני: "ויבא משה בתוך הענן", כי היא קוראת לו ועוזרת לו להכנס ולהדבק בו ית'.
כי השכינה הקדושה נקראת "מצה" על שם ענין מצה ומריבה, ומי שמסכים גם עם הבחינה של מצב מצה ומריבה, ומקבל זה באהבה ואינו דוחה ובועט במצב זה, ואינו משגיח ושם לב לסבל ולחסרון במצב הזה, ורואה בו ענין של התמסרות ומסירת נפש, ומקבל זה על כל תנאי, אך ורק כדי להתקרב אליו יתברך, ולא אכפת לו הצד הדוחה והגורם יסורין ר"ל של ה"מצה" והשלילה, היא דוקא, על ידה דוקא, מתקרב ונעשה ידיד של הקב"ה, כי אינו רואה חסרון בשום מצב, ו"עמק הבכא" אינו מרחיק אותו מנאמנותו, ונשאר דבוק וקשור אליו כקודם. ודוקא מן ההפרה הזאת זוכה ונעשה בן בית ודבוק אצלו יתברך לעולמי עד. ומספיק רגע אחד שירגיש יהודי שהכל טוב ואין שום חסרון, ברגע הזה הוא נעשה דבק לנצחיות, כי הקב"ה הוא נצחי והרגע אצלו נצחיות, והקב"ה אין לו חסרון, והוא ברגע שהרגיש שהוא טוב ומטיב נעשה דבוק בו לנצחיות.