תוכן

כ' סיון
הנה לעולם יש שתי מצבים: במצב הא' העולם נקרא בשם יסורים, ובמצב הב' הוא נקרא בחי'- שכינה הקדושה. כי מטרם שהאדם זכה לתקן את מעשיו שיהיו בעמ"נ להשפיע, אז הוא מרגיש את העולם רק לבחי' יסורים ומכאובים. אלא אח"כ הוא זוכה ורואה, שהשכינה הקדושה היא מלובשת בכל העולם. ואז הקב"ה נקרא שהוא הממלא את העולם, והעולם נקרא אז בשם "שכינה הקדושה", שהיא המקבלת מהקב"ה, ואז נק' יחוד קוב"ה ושכינתיה. כי כמו שהקב"ה הוא המשפיע, כן העולם עוסקים עכשיו רק בהשפעה.
וזה דומה לניגון עצוב, כשיש מנגנים שיודעים לבצע את היסורים שעליהם נבנה הניגון. כי כל הניגונים הם כמו השפה המדוברת, שהניגון מפרש את הדיבורים, מה שהאדם רוצה לדבר בע"פ. ואם הניגון מעורר את האנשים ששומעים אותו עד לבכיה, שכל אחד ואחד בוכה מחמת היסורים שהניגון מבטא, אז נקרא זה ניגון שכולם אוהבים לשמוע אותו. ובאמת איך אפשר שאנשים יהנו מיסורים? אלא כיון שהניגון אינו מראה את היסורים של ההווה אלא על העבר, היינו שהיסורים שהיו בעבר כבר נמתקו וקבלו את מילואם. לכן אנשים אוהבים לשמוע אותם, שזה מראה על המתקת הדינים, שמה שהיו לו יסורים נמתקו. לכן היסורים האלו הם מתוקים לשמוע אותם, ואז נקרא העולם בשם "השכינה הקדושה".
והעיקר שצריך האדם לדעת ולהרגיש, שיש מנהיג לבירה. כמו שאמרו חז"ל: שאברהם אבינו ע"ה אמר: "אין בירה בלי מנהיג" [בר"ר ל"ט א']. ואל יחשוב, שכל מה שנעשה בעולם הוא במקרה. והס"א מחטיא את האדם לומר שהכל הוא מקרה, שז"ס "חמת קרי" [ויקרא כ"ו כ"ח]. שיש חמת מלא קרי: מ-קרי, שמביאים לאדם מחשבות לומר שהכל במקרה. (וגם זה שהס"א מביא לאדם מחשבות כאלו לומר שהעולם מתנהג במקרה בלי השגחה, גם זה לא מקרה, אלא שהבורא רצה כך).
אלא שהאדם צריך להאמין בשכר ועונש, ואית דין ואית דיין, והכל מתנהג בהשגחה של שכר ועונש. כי לפעמים כשבא לאדם איזה רצון והתעוררות לעבודת ה', והוא חושב שזה בא לו במקרה, גם זה הוא צריך לדעת שהיתה לו לפני זה עבודה, בבחי' עשיה שקדמה לשמיעה, והתפלל שיעזרו לו מן השמים שיוכל לעשות איזה מעשה בכוונה, וזה נקרא בחי' עליית מ"ן. אבל האדם כבר שכח מזה, ולא החשיב את העשיה הזו, מטעם שלא קיבל ענית התפילה תיכף על מקומו, שיוכל לומר "כי אתה שומע תפילת כל פה". ומ"מ הוא צריך להאמין כי הסדר מלמעלה הוא - שענית התפילה יכולה לבוא אחר כמה ימים וחודשים מעת שהתפלל. ואל יחשוב האדם שזהו במקרה קבל את ההתעוררות הזו עכשיו.
אדם לפעמים אומר: עכשיו שאני מרגיש שלא חסר לי שום דבר, ואין לי כעת שום דאגות, ומוחי צלול ומיושב, לכן עכשיו אני יכול לרכז את מוחי ורצוני לעבדות ה'. נמצא שהוא יכול לומר, שכל התעסקותו בעבודת ה' היא בבחי' "כוחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה" [דברים ח' י"ז]. נמצא ב"מקרה" הוא יכול לעסוק להשיג צרכים רוחניים. אז הוא צריך להאמין, שזוהי עניית התפילה עליה התפלל לפני זה, נתנו לו עתה תשובה על התפילה שלו.
וכן לפעמים כשמעיין באיזה ספר, וה' האיר עיניו ומרגיש איזו התעוררות, גם אז מדרך האדם לתלות את זה במקרה כנ"ל, אלא הכל בהשגחה. והגם שהאדם יודע שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, א"כ הוא יכול לומר שהספר שמעיין בו, על ידו קבל הרגשה עליונה. אבל הוא צריך לדעת שהרבה פעמים שהוא מעיין בספר, ויודע שכל התורה כולה היא שמותיו של הקב"ה, ומ"מ הוא לא מקבל שום הארה והרגשה אלא הכל יבש, והידיעה שהוא יודע אינה מועילה לו כלום. לכן צריך האדם כשמעיין באיזה ספר, לתלות תקוותו בו ית', והלימוד שלו צריך להיות על יסוד האמונה, שהוא מאמין בהשגחה, שה' יאיר עיניו. ואז הוא נעשה זקוק לה', ויש לו אז מגע עם ה', ועי"ז הוא יכול לזכות לדביקות בו ית'.