תוכן

וירא תש"ג
יש להבין: ענין שלשת המלאכים שבאו לבקר את אברהם בזמן המילה. ב) ענין שהקב"ה בא לבקרו, ומה אמר לו בזמן הביקור. ג) שאמרו רז"ל: שהמבקר נוטל אחד מששים מחליו. ד) ענין הפירוד מלוט. ה) ענין הפיכת סדום ועמורה. ו) ענין בקשת אברהם שלא להחריב את סדום. ז) ענין הבטת אשת לוט מאחוריה שנהיתה לנציב מלח. ח) ענין הונאת שמעון ולוי את אנשי שכם בענין המילה שאמרו "כי חרפה היא לנו". ט) ענין ב' פרידות טובות שיצאו מלוט, שהן נמתקו בימי דודושלמה, והן בחינות הפכיות זו לזו.
ולהבין את הנ"ל, נקדים את הענין שידוע לנו, שבכל דבר אנו מבחינים עולם שנה נפש. לכן גם בענין מילה, שה"ס כריתת ברית המעור, נוהג גם שם ענין עולם שנה נפש. (יש ד' בריתות: עיניים, לשון, לב, ומעור, ומעור כולל כולם). והמעור שהוא בחי' ערלה, הוא הבחי"ד שצריכים להסירה למקומה, היינו לבחי' עפר, שהוא בחי' מלכות במקומה. שפירושו הורדת מלכות לבחי' עפר הוא כמ"ש [נדה ל"ה ע"א], "אבא נותן את הלובן", היינו, שמוריד את המלכות מכל הל"ב נתיבות למקומה, ונמצא שהספירות נתלבנו מבחי' העביות של מלכות דמדת הדין שהיתה בהן, שבשביל המלכות הזו נעשתה השבירה. ואח"כ אמא נותנת את האודם, שמקבלת מלכות הממותקת בבינה, שנקראת אדמה ולא עפר. כי במלכות אנו מבחינים ב' בחינות: א) בחי' אדמה ב) בחי' עפר. אדמה נקראת מלכות שיש לה מיתוק של בינה, שנקראת מלכות שעלתה לבינה. ועפר נקראת מלכות במקום מלכות, שהיא מדת הדין.
ובזמן שאברהם היה צריך להוליד את יצחק, שהוא בחי' כלל ישראל, היה צריך לטהר את עצמו עם בחי' מילה, כדי שיצאו הכלל ישראל בטהרה. והמילה מבחי' נפש שלה נקראת מילה, שהוא ענין הסרת הערלה, והשלכתה למקום עפר. ובחי' עולם שבמילה, נקראת הפיכת סדום ועמורה. ובחי' שנה שבמילה הוא התכללות מהנפשות שבעולם (דעולם נקרא התכללות מהרבה נפשות), ונקרא בחי' לוט. והמילה שבבחי' עולם נקראת הפיכת סדום, וריפוי כאב המילה נקרא הצלת לוט. לוט מלשון ארעא דאתלטיא, הנק' בחי"ד.
כי צריכים לדעת, שבזמן שהאדם זכה לדביקות ה', שיש לו אז השתוות הצורה, שרצונו רק להשפיע ולא לקבל כלום לתועלת עצמו, אז בא לידי מצב שאין לו מקום עבודה, כי בשביל עצמו אינו צריך לשום דבר, ובשביל השי"ת הוא רואה שהשי"ת אינו בעל חסרון, לכן הוא נשאר עומד בלי עבודה ואז יש לו כאב גדול מהמילה, כיון שהמילה גרמה לו שאין לו מקום עבודה, כי מילה נקראת הסרת הרצון לקבל לעצמו. נמצא שבזה שהסיר את הרצון לקבל, שכבר אינו שולט בו, א"כ אין לו מה להוסיף על עבודתו. ע"ז יש תיקון אפילו לאחר שזכה למול את עצמו מהרצון לקבל, מ"מ נשארו בו עוד ניצוצין מבחי"ד, שגם הם מחכים לתיקון, והם מתמתקים רק ע"י המשכת האורות דגדלות, ועי"ז יש לו כבר מקום עבודה.
וזה ענין שהיה לאברהם אבינו ע"ה כאב אחר המילה, היינו כנ"ל. והקב"ה בא אליו לבקרו, וזה ענין שהמלאך רפאל ריפא לו את הכאב הזה. (ואפשר לומר, מאחר שבד' המלאכים הסדר הוא, מיכאל מימין, וגבריאל משמאל, ומלפנים אוריאל, ומאחור שהוא מלכות המרומזת במערב הוא רפאל, הוא משום שהוא מרפא את המלכות אחרי הסרת הערלה, שיהיה עוד מקום עבודה כנ"ל).
והמלאך השני בא להפוך את סדום, היינו כנ"ל, שבחי' הסרת הערלה, בבחי' נפש נקראת מילה, ובבחי' עולם נקראת הפיכת סדום. וכמו שאמרו שאחרי הסרת הערלה נשאר כאב, אז צריכים לרפא את הכאב. כמו"כ בהפיכת סדום נקרא הריפוי בשם הצלת לוט, מטעם ב' פרידות טובות שעתידות לצאת ממנו.
ולכאורה קשה להבין ענין פרידות טובות, אם זה פירוד איך אפשר להיות טובות? אלא כנ"ל, שלאחר הסרת הערלה יש בחי' כאב כנ"ל, שהוא מטעם שאין לו מקום עבודה. ומאותן הפרידות היינו הניצוצין שנשארו מבחי"ד, הם נותנים לו מקום עבודה, בזה שהוא צריך לתקן אותם. ואין יכולים לתקן אותם מטרם הסרת הערלה. כי מקודם צריכים להעלות ולתקן את הרפ"ח ניצוצין, ואח"כ מתקנים את הל"ב ניצוצין הנקראים לב האבן. לכן מקודם הוא צריך להסיר את הערלה מכל וכל, שזה ענין שצריך להיות סוד, שאינו צריך לידע מקודם. שהם צריכים להשאר בבחי' רשימו, וזה פירוש סוד, שע"י תיקון המילה, שהוא ענין פרע היסוד, היינו פרע "יוד", ואז "מסוד נעשה יסוד" וזה ענין שאותו מלאך רפאל הלך אח"כ להציל את לוט, מטעם "פרידות טובות", רות ונעמי, שהן בחי' מוחא וליבא. רות היא מלשון ראות, שה-א' נבלעת במבטא, ונעמי היא מלשון נועם, מה שהוא נועם אל הלב, שנמתקו אח"כ בדוד ושלמה.
משא"כ מקודם זה אמר המלאך "אל תביט אחריך" [בראשית י"ט י"ז], משום שלוט הוא בחי"ד, אבל יש לה עכ"פ חיבור עם אברהם, משא"כ "אחריך" אחרי הבחי"ד, שאז אין רק בחי"ד בעצם בלי מיתוק. וז"ס התנינים הגדולים, שאמרו רז"ל שהם לויתן ובת זוגו, שהרג את הנוקבא ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, שלעתיד לבוא נקרא אחרי כל התיקונים. וז"ס כשהביטה אשת לוט אחריה, כמ"ש [בראשית י"ט כ"ו]: "ותבט אשתו מאחריו ותהי נציב מלח". אבל מקודם צריכים להרגה, שז"ס הפיכת סדום. אבל צריכים להציל את לוט ג"כ, שהוא בחי' לויתן, (שהוא החיבור שיש לבחי"ד מאברהם כנ"ל).
ובזה מתורצת קושיית העולם, איך היה יכול המלאך שריפא את אברהם להציל את לוט, הלא יש כלל, "אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות". אלא שזה ענין אחד, כי צריכה להשאר רשימו מבחי"ד, אבל זה צריך להיות סוד, ז"א, שטרם שמל את עצמו, לא צריכים לדעת מזה כלום, אלא צריך להרגה. והקב"ה מלחה לצדיקים לעתיד לבוא, שאז נעשה מהסוד יסוד.
וזה ענין הריב שהיה בין רועי מקנה אברהם לרועי מקנה לוט (מקנה פירושו קניינים רוחניים), כי המקנה של אברהם היה לצורך הגדלת בחי' אברהם, שהיא בחי' אמונה. ז"א שעי"ז לקח על עצמו כוחות יותר גדולים ללכת למעלה מהדעת, כיון שראה שדוקא ע"י הדרך הזו של אמונה למעלה מהדעת, זוכים לכל הקניינים. נמצא שמה שהוא רוצה את הקניינים, הוא שהקניינים האלו מעידים על הדרך הנקראת אמונה למעלה מהדעת, שהיא דרך אמיתית. וראיה לזה, כיון שמשפיעים לו מלמעלה קניינים רוחניים. נמצא שע"י הקניינים הוא מתאמץ רק ללכת בדרך אמונה למעלה מהדעת, אבל הוא לא רוצה את הקניינים הרוחניים, משום שהם מדרגות והשגות גדולות. היינו לא שהוא מאמין בה' בכדי להשיג ע"י האמונה השגות גדולות, אלא הוא צריך להשגות גדולות כדי שידע שהוא הולך בדרך אמיתית. נמצא שלאחר כל הגדלות, הוא רוצה ללכת דווקא בדרך האמונה, כי עי"ז הוא רואה שהוא עושה משהו.
משא"כ רועי מקנה לוט, כל כוונתם היתה בכדי להשיג קניינים והשגות גדולות, שזה נקרא להגדיל בחי' לוט, שלוט נק' "ארעא דאתלטיא", שהוא הרצון לקבל שלו המכונה בחי"ד, בין במוחא ובין בליבא. וע"כ אמר אברהם: "הפרד נא מעלי", היינו שהבחי"ד תיפרד ממנו, מבחי' עולם שנה נפש, וזה ענין מילה והסרת הערלה, והסרת הבחי"ד מבחי' נפש נקראת מילה, ובבחי' עולם נק' הסרת הערלה בשם הפיכת סדום, ומבחי' שנה היא מבחי' התכללות מנפשות הרבה הנקרא שנה. וזהו בחי' לוט מלשון קללה המכונה "ארעא דאתלטיא" לכן אמר אברהם ללוט: "הפרד נא מעלי".
אבל מ"מ לוט היה בן הרן, שהכונה היא על צ"ב המכונה "נהר היוצא מעדן להשקות את הגן". ויש בחי' עבר הנהר שהוא מחוץ לנהר, היינו צ"א. ויש הפרש מצ"א לצ"ב, כי בצ"א הדינים עומדים למטה מכל הספירות דקדושה, כמו שיצאו מתחילה מסדר השתלשלות העולמות. משא"כ בצ"ב הם עלו למקום הקדושה, ויש להם כבר אחיזה בקדושה, לכן מבחי' זו הם יותר גרועים מצ"א, משא"כ מצ"א אין להם התפשטות נוספת.
הנה ארץ כנען, היא מבחי' צ"ב שהם דינים גרועים מאד, משום שיש להם אחיזה בקדושה, לכן כתוב בהם "לא תחיה כל נשמה". משא"כ בחי' לוט שהוא בחי"ד, צריך להציל אותה. לכן ג' המלאכים באו כאחד: א) לברכת הזרע שהוא בחי' כלל ישראל, שזה מרמז גם על פריה ורביה בתורה, שה"ס גילוי רזי תורה, שזה נק' בנים לשון הבנה, וכל זה יכולים להשיג רק אחר תיקון המילה [ב) לריפוי אברהם ג) להפיכת סדום והצלת לוט והכל מתחבר לנקודה אחת, של הסרת הבחי"ד וריפויה כנ"ל].
וז"ס שאמר ה' [בראשית י"ח י"ז]: "המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה", כי אברהם היה מפחד מהפיכת סדום, אולי יאבדו לו כל כלי הקבלה, לכן אמר, אולי יש חמישים צדיקים? כי פרצוף שלם הוא חמישים מדרגות. ואח"כ שאל: אולי יש ארבעים וחמשה צדיקים? היינו עביות דבחי"ג שהיא בחי' ארבעים, וד' דהתלבשות שהיא בחי' ו"ק חצי מדרגה היינו חמשה ספירות, וכו'. עד ששאל, אולי יש עשרה צדיקים? היינו קומת מלכות שהיא רק עשרה. לכן כשראה שאפילו קומת מלכות אינה יכולה לצאת משם, אז הסכים אברהם על הפיכת סדום.
נמצא שבזמן שהקב"ה בא לבקרו, אז נתן תפילה על סדום, וז"ש [בראשית י"ח כ"א]: "הכצעקתה הבאה אלי עשו כלה, ואם לא אדעה". היינו שכולם היו משוקעים ברצון לקבל, "כלה". "ואם לא, אדעה", היינו אם יש בהם בחי' של השפעה, אז "אדעה" שהוא ענין חיבור, ז"א שיחבר אותם לקדושה. וכיון שראה אברהם שמהם לא תצמח שום טובה, אז הסכים להפיכת סדום.
וז"ס שאחר פרידת לוט מאברהם כתוב [בראשית י"ג י"ב] "ויאהל עד סדום", שהוא למקום מגוריו של הרצון לקבל, שזהו מבחינתו עצמו, וזהו רק בארץ ישראל. משא"כ בעבר הנהר שהוא בחי' צ"א, שהוא שליטת הבחי"ד בעצם, אין מקום לעבודה, כי במקומה היא הגוברת והשולטת, ורק בא"י שהיא בחי' צ"ב, שם שייכת כל העבודה. וז"ס שנקרא אברהם בה' בראם, היינו שה-י' דשרי נחלקה לב' ההי"ן, לה"ת ולה' עילאה, שאברהם לקח מבחי' התכללות ה"ת בה' עילאה.
ובזה נבין את שמעון ולוי שהערימו על אנשי שכם, מאחר ששכם חפץ בדינה משום שכל כוונתו היתה רק ברצון לקבל. אז הם אמרו כי צריכים למול, היינו לבטל את כלי הקבלה, והיות שכל כוונתם היתה רק ברצון לקבל, נמצא שע"י המילה בעצמה נהרגו, בזה שנאבד להם הרצון לקבל ע"י המילה, וזה נחשב להם להריגה. נמצא לפי"ז שהם בעצמם הערימו, כיון שכל כוונתם היתה, בדינה אחותם. והם חשבו שיוכלו לקבל את דינה בכלים דקבלה, לכן לאחר שנמולו ורצו לקבל אז את דינה, אז הם היו יכולים להשתמש רק בכלים דהשפעה, וכלים דקבלה נאבדו להם ע"י המילה, והיות שהיו חסרים להם ניצוצי השפעה מטעם ששכם היה בן חמור, שאין לו מושג רק בכלים דקבלה, לכן לא יכלו לקבל את דינה בכלים דהשפעה, שזהו נגד שורשם, ששורשם הוא רק חמור, רצון לקבל. נמצאו קרחים מכאן וקרחים מכאן. וזה שנבחן ששמעון ולוי גרמו להם הריגה, אבל הם בעצמם אשמים, ולא שמעון ולוי.
וזה ענין מה שאמרו רז"ל [סוכה נ"ב ע"ב]: "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". ויש להבין: מהו הפירוש "אם פגע", שמשמע שלא תמיד נמצא המנוול, שהכוונה על הרצון לקבל. אלא הפירוש הוא, שלא אצל כולם הרצון לקבל נקרא מנוול. אלא אם נמצא מישהו שאצלו הרצון לקבל, והוא מרגיש אותו למנוול, והוא רוצה להיפטר ממנו, אז יש לו ג' עצות ביחד, שאחת בלי האחרות אין לה שלמות. כמ"ש (ברכות ה' ע"א): "לעולם ירגיז אדם יצ"ט על יצה"ר, אם ניצחו מוטב, ואם לאו יעסוק בתורה, ואם לאו יקרא קריאת שמע, ואם לאו יזכיר לו יום המיתה".
ובזה מובנת קושיית העולם, שהגמ' מסיימת, ואם לא עוזרת העצה הראשונה, היינו משכהו לבית המדרש, אז יקרא קריאת שמע, ואם לא עוזר לו, אז יזכיר לו יום המיתה. א"כ למה הוא צריך לב' העצות הראשונות שהן בספק אם יעזרו לו, למה לא יקח תיכף העצה האחרונה, היינו שיזכיר לו את יום המיתה? ע"ז מתרץ, שאין הפירוש שעצה אחת תעזור, אלא שצריכים לכל ג' העצות ביחד.
והפירוש הוא: א) משכהו לביהמ"ד, היינו בחי' אורייתא. ב) שיקרא קריאת שמע, שהיא בחי' קוב"ה ודביקות בה'. ג) הזכרת יום המיתה, פירושו, מסירות נפש, שזהו בחי' ישראל, שנמשלו כיונה שפושטת את צוארה היינו שכל הג' הבחינות הן בחינת יחוד אחד, הנק' אורייתא וקוב"ה וישראל חד הוא.
ולבחי' תורה ולבחי' ק"ש, יכולים לקבל סיוע מרב. אבל לבחי' ישראל שה"ס מילה שהיא בחי' מסירות נפש, צריך האדם בעצמו לעבוד. והגם שעל זה ג"כ יש סיוע מלמעלה, כמו שאמרו רז"ל "וכרות עמו הברית", שפירושו שהקב"ה עזרו, אבל מ"מ האדם צריך להתחיל. וזה ענין "יזכיר לו את יום המיתה", שצריכים תמיד להזכיר ולא לשכוח, משום שזהו עיקר עבודת האדם.
וענין הרשימות שצריכים להשאיר בסוד הצלת לוט, הוא מטעם ב' פרידות טובות, ​שה"ס ענין המן ומרדכי. כי מרדכי שרצונו רק להשפיע, אין לו שום צורך בהמשכת אורות דגדלות. אבל ע"י המן שהוא רוצה לבלוע את כל האורות לרשותו, היינו הוא הגורם שמעורר את האדם להמשיך את האורות דגדלות. אבל לאחר שכבר המשיך את האורות, אסור לקבל אותם בכלים של המן, שנקראים כלים דקבלה, אלא בכלים דהשפעה. שזה פירוש מ"ש [אסתר ו' י'] שהמלך אמר להמן, ​"ועשה כן למרדכי היהודי", שזה נבחן לאורות דהמן המאירים בכלים דמרדכי.