תוכן

וירא תש"ג
ענין שלשת המלאכים שבאו לבקר את אברהם בזמן המילה. וענין שהקב"ה בא לבקרו, ומה שאמר לו בזמן הביקור. שהמבקרו נוטל אחד מששים מחוליו. וענין הפירוד מלוט. וענין הפיכת סדום ועמורה. וענין בקשת אברהם שלא להחריב את סדום ועמורה. וענין הבטת אשת לוט מאחריו, שנהיתה לנציב מלח. וענין הונאת שמעון ולוי את אנשי שכם בענין המילה, שאמרו "כי חרפה היא לנו". וענין ב' פרידות טובות שהם בחינות הפכיות, שהם נמתקו בימי דוד ושלמה.
ולהבין כל זה נקדים את הענין שידוע, שבכל דבר אנו מבחינים: עולם, שנה, נפש. לכן גם בענין מילה שהוא סוד כריתת ברית המעור ג"כ נוהג בעולם שנה נפש (ויש ד' בריתות: עיניים, ולשון, ולב, ומעור, ומעור כולל כולם), והמעור שהוא בחינת ערלה, הוא הבחינה ד' שצריכים להסירה למקומה, היינו לבחינת עפר, שהוא בחינת מלכות במקומה. [א היינו הורדת המלכות לבחי' עפר, הכוונה כמו שאמר, אבא נותן את הלובן, שפירושו שמוריד המלכות מכל הש"ך בחי' למקומה. היינו שאינו משתמש עמה, ונבחנת לבחי' עפר. ואח"כ הוא מקבל בחי' מלכות הממותקת הנקראת אדמה, המכונה ברור ותקון.] יש בחינת אדמה ויש בחינת עפר, אדמה נקראת מלכות במקום בינה, ועפר נקרא מלכות במקומה.
ובזמן שאברהם היה צריך להוליד את יצחק, שהוא בחינת כלל ישראל, היה צריך לטהר את עצמו עם בחינת מילה, כדי שיצא הכלל ישראל בטהרה.
והמילה, מבחינת נפש שלה נקראת בשם מילה, שהיא הסרת הערלה ולהשליכה למקום עפר. ובבחינת עולם נקראת הפיכת סדום ועמורה. ובבחינת התכללות מהנפשות שבעולם, (שעולם נקרא בחי' התכללות מהרבה נפשות) היא שנה. נקראת בחי' לוט, היינו 'ארעא דאתלטיא' הנקראת בחינה ד'.
כי צריכין לדעת, שבזמן שהאדם זכה לדביקות השי"ת, שיש לו בחי' השתוות הצורה, שרצונו רק להשפיע ולא לקבל, אזי באים לידי מצב שאין לו מקום עבודה. משום שבשביל עצמו אינו צריך לשום דבר, ובשביל השי"ת, הוא רואה שהשי"ת אינו בעל חסרון. לכן הוא נשאר עומד בלי עבודה. ואז יש לו כאב גדול מהמילה, שהמילה גרמה לו שאין לו מקום עבודה, שבזה שאיבד את הרצון לקבל ע"י המילה, אין לו מקום מה להוסיף על עבודתו.
לכן יש תיקון, שאפילו אחרי שהצדיק כבר זכה למול את עצמו מהרצון לקבל, מכל מקום נשאר בו עוד ניצוצין מבחי"ד, שגם הם מחכים לתיקון, והם מתמתקין רק ע"י המשכת האורות דגדלות, ועל ידי זה יש לו כבר מקום עבודה. וזה ענין שהיה לאברהם אבינו ע"ה אחר המילה כאב, היינו כנ"ל. והקב"ה בא אליו לבקרו. וזה ענין שמלאך רפאל ריפא לו את הכאב הזה.
(ואפשר לומר, מאחר שבד' המלאכים הסדר הוא, מימין מיכאל, ומשמאל גבריאל, ומלפניו אוריאל. ומאחוריו, שהוא בחי' מערב הרומזת על בחי' מלכות הוא רפאל, משום שהוא מרפא על בחי' מלכות. היינו שיהיה לו מקום עבודה לתקן את המלכות.)
ומלאך השני בא להפוך את סדום. היינו כנ"ל, שבחינת הסרת הערלה בבחינת נפש נקרא מילה, ובבחינת עולם נקרא הפיכת סדום. וכמו שאמרו שאחרי הסרת הערלה צריכים לרפא מהכאב. כמו כן בהפיכת סדום נקרא הריפוי בחי' הצלת לוט, מטעם ב' פרידות טובות שעתידות לצאת ממנו. [* ובחי' עולם שהוא בחי' התכללות מהרבה נפשות, נקרא בשם לוט. והמילה שבבחינת עולם נקראת הפיכת סדום. וריפוי כאב המילה שבבחינת עולם נקרא הצלת לוט.]
ולכאורה קשה להבין הלא הם ב' דברים הפוכים זה לזה. פרידות נקרא בחי' פירוד, ואיך אפשר להיות 'טובות'.? אלא כנ"ל, שלאחר הסרת הערלה יש בחינת כאב, מטעם שאין לו מקום עבודה. ואותן הפרידות, היינו הניצוצין שנשארו מבחינה ד', הם נותנים לו מקום עבודה, היינו מה שהוא צריך לתקן אותם. והם נמתקים רק אחרי הסרת הערלה. משום שמקודם צריכים להעלות ולתקן את הרפ"ח ניצוצין, ואחר כך מתקנים הל"ב ניצוצין הנקראים "לב האבן".
ולכן מקודם הוא צריך להסיר הערלה מכל וכל, שזה ענין סוד שאינו צריך לידע מקודם, שהם צריכים להשאר בבחינת רשימו, וזהו פירוש סוד, שעל ידי תיקון המילה, שהוא ענין פרע היסוד, היינו פרע יו"ד, ואז מסוד נעשה "יסוד".
וזה ענין שאותו מלאך רפאל הלך אחר כך להציל את לוט מטעם פרידות הטובות, שהוא ענין רות ונעמה, שהוא בחינת מוחא וליבא. רות מלשון ראות, שהא' נבלעת במבטא. ונעמי הוא משהו שנועם ללב. שנמתקו אחר כך בדוד ושלמה. משא"כ מקודם, שאמר המלאך "אל תביט אחריך", שלוט הוא בחינה ד', אבל יש לה עכ"פ חיבור מאברהם, משא"כ 'אחריך', אחרי הבחי"ד, הוא בחי"ד בעצם, שזה סוד תנינים הגדולים, שאמרו שהוא לויתן ובת זוגו, שהרג הנוקבא ומלחה לצדיקים לעתיד לבוא, שלעתיד לבוא נקרא אחרי כל התיקונים. שזה סוד כשהביטה אשת לוט נעשתה נציב מלח. אבל מקודם צריכים להרגה, שזה סוד הפיכת סדום, אבל להציל את לוט גם כן, שהוא בחינת לויתן (היינו החיבור שיש לבחי"ד מאברהם, כנ"ל).
ובזה מתורצת קושיא, איך המלאך שריפא את אברהם הלך אח"כ להציל את לוט, הלא אין מלאך אחד עושה שתי שליחויות? אלא, שזהו ענין אחד, כי צריכה להשאר רשימו מבחי"ד, אבל זה צריך להיות בבחי' סוד, זאת אומרת שטרם המילה לא צריכים לדעת מזה כלום, אלא צריך להרגה. והשי"ת מלחה לעתיד לבוא, שאז נעשה מ"הסוד" בחי' יסוד.
וזה ענין הריב שהיה בין רועי מקנה אברהם לרועי מקנה לוט (שמקנה היינו קניינים פנימיים). כי המקנה של אברהם היה לצורך הגדלת בחינת אברהם, שהוא בחינת אמונה, ז"א שעל ידי זה לקח על עצמו כוחות יותר גדולים ללכת למעלה מהדעת, שראה שרק ע"י הדרך של למעלה מהדעת זוכין לכל הקנינים. ורועי מקנה לוט, היינו שכל הקנינים היו להרבות את בחינת לוט, שהוא בחי' המקבל שלו, שהיא בחינה ד', הן במוחא והן בליבא. ששורשו ארעא דאתלטיא.
ועל כן אמר, הפרד נא מעלי, שמבחי' עולם שנה נפש, בחי' שנה שבמילה, היא בחי' לוט, שבנפש נקראת מילה, ומבחי' נפשות שבעולם נק' לוט, שהוא בחי' שנה. ומבחי' עולם בעצמו נק' הפיכת סדום. לכן כשאמר לו, הפרד נא מעלי. אבל מכל מקום הוא בן הרן, שהוא "נהר", שהוא בחי' צמצום ב', בסוד נהר יוצא מעדן, להשקות את הגן. עבר הנהר הוא מחוץ לנהר היינו צמצום א'.
ויש הפרש מצמצום א' לצמצום ב', כי צמצום א' עכ"פ הדינים עומדים למטה מכל הספירות דקדושה, כמו שיצאו מלכתחילה בסדר השתלשלות העולמות. משא"כ בצ"ב הם עלו למקום קדושה, ויש להם כבר אחיזה בקדושה, לכן מבחינה זו הם יותר גרועים מצ"א. משא"כ בצ"א אין להם התפשטות נוספת.
הנה ארץ כנען היא בחינת צמצום ב', שהם גרועים מאד משום שיש להם אחיזה בהקדושה, לכן כתוב, "לא תחיה כל נשמה". משא"כ בחינת לוט שהוא בחי"ד צריך להציל אותה. לכן ג' המלאכים באו כאחד: היינו לברכת הזרע, שהוא בחי' הכלל ישראל, והן בבחי' פריה ורביה בתורה, שהוא סוד גילוי רזי תורה, שגם זה נקרא בנים. וכל זה יכולים להשיג רק אחר תיקון המילה.
וזה סוד שאמר ה': "המכסה אני מאברהם אשר אני עושה". כי אברהם היה מפחד מהפיכת סדום, אולי יאבדו לו כל הכלי קבלה. לכן אמר, "אולי יש חמשים צדיקים", כי פרצוף הוא חמשים מדרגות. ואחר כך שאל אם יש מ"ה צדיקים, היינו עביות דבחי"ג שהוא בחי' ארבעים וחמשה, היינו ד' דהתלבשות שהוא בחינת ו"ק דכתר שהוא חצי מדרגה, היינו חמשה. עד ששאל, אולי יש עשרה צדיקים, היינו קומת מלכות שהיא רק עשרה. לכן כשראה שאפילו קומת מלכות אינה יכולה לצאת, אזי הסכים אברהם על הפיכת סדום.
נמצא שבזמן שהשי"ת בא לבקרו, אזי נתן תפילה על סדום, וז"ש, "הכצעקתה" וכו', היינו שכולם היו שקועים ברצון לקבל. "כלה". "ואם לא - אדעה", היינו אם יש בהם בחינות של השפעה, "ונדעה", שהוא ענין חיבור ז"א, שיחבר אותם להקדושה. וכיון שראה אברהם שמהם לא תצמח שום טובה, אזי הסכים להפיכת סדום.
וזה סוד שאחר פרידת לוט מאברהם, כתוב: "ויאהל עד סדום", שהוא למקום מגוריהם של הרצונות לקבל, שזהו מבחינתו. וזהו רק בארץ ישראל. משא"כ בעבר הנהר, שהוא בחינת צ"א, היינו שליטת הבחי"ד בעצם, אין מקום לעבודה, כי במקומה היא הגוברת והשולטת. ורק בארץ ישראל, שהיא בחינת צ"ב, שם שייך כל העבודה. וזה סוד שנקרא אברהם, בה' בראם, היינו שהי' דשֵרי נחלקה לב' ההי"ן, לה' תתאה ולה' עילאה, שאברהם לקח מבחינת התכללות ה' תתאה בה' עילאה.
ובזה נבין את שמעון ולוי שהערימו על שכם. מאחר ששכם חפץ בדינה, משום שכל כוונתו היתה רק ברצון לקבל. אזי הם אמרו כי צריכים למול, היינו לבטל את הכלי קבלה. וכיון שכל כוונתם היתה ברצון לקבל, נמצא שעל ידי המילה בעצמם נהרגו, בזה שאבדו את הרצון לקבל, נחשב להם להריגה. נמצא שהם בעצמן הערימו, כי שכל כוונתם היתה בדינה אחותם, כי הם חשבו שעם הרצון לקבל יקבלו את דינה. בכלים דקבלה. ואחר כך ע"י המילה הם באו לקבל את דינה, ברצון להשפיע, אבל כיון שניצוצי השפעה היו חסרים לו, מטעם שהוא היה בן חמור, שכוונתו אך לקבל נמצא שנהרגו, היינו שנאבדו להם את הרצון לקבל, וברצון להשפיע הם לא היו רוצים להמשיך, משום שהשורש שלהם הוא חמור, וזה נבחן להריגה.
וזה ענין, "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש". הגם שאצל כולם נמצא בחי' רצון לקבל, אבל לא אצל כולם הוא בצורת מנוול, אלא מי שאצלו הוא בצורת מנוול, ורוצה להפטר ממנו, אז יש לו ג' עצות ביחד, שזה בלי זה אין לו שום כח. א' שהוא משכהו לבית המדרש שהוא בחי' אורייתא, ב' שיקרא קריאת שמע, שהוא בחי' קב"ה ודביקות, והזכרת יום המיתה. היינו מסירות נפש שזה בחי' ישראל שנמשלו ליונה שפושטת את צוארה, שהם בחי' אחד.
ולבחינת תורה ולבחינת קריאת שמע, יכולים לקבל סיוע מרב, אבל לבחינת ישראל שהוא סוד מילה, בחינת מסירות נפש, צריך האדם בעצמו לעבוד. והגם שעל זה ג"כ יש סיוע, כמו שאמרו רז"ל, "וכרות עמו הברית" היינו שהקב"ה עזרו, אבל מכל מקום האדם צריך להתחיל. וזה ענין יזכיר לו יום המיתה, שצריכין תמיד להזכיר ולא לשכוח, משום שזהו עיקר עבודת האדם.
וענין הרשימות שצריכים להשאיר בסוד הצלת לוט, מטעם ב' פרידות טובות, הוא ​סוד ענין המן ומרדכי. כי מרדכי שרצונו רק להשפיע אין לו שום צורך בהמשכת האורות דגדלות, אבל ע"י המן שהוא רוצה לבלוע את כל האורות לרשותו, על ידו יכולין להמשיך. אבל אחר צריכין לקבל את כל האורות שהמן המשיך, בכלי דמרדכי. שזה ענין ​"ועשה כן למרדכי היהודי".
וילך אברהם כאשר דבר לו ה'.["וילך אברם כאשר דבר אליו ה'". (בראשית י"ב ד')] היינו שזכה להשגחה פרטית.