תוכן

אסרו חג דסוכות תש"ג ירושלים
צריכים להזהר בסור מרע, לשמור את ד' הבריתות
ברית העיניים, שהוא אזהרה מהסתכלות בנשים. והאיסור מלהסתכל הוא, לא משום שיכול לבוא לידי הרהור, והראיה לזה שהרי האיסור חל גם על זקן בן מאה שנים. אלא הטעם האמיתי הוא משום שזה נמשך משורש עליון מאד, שהזהירות הזו שאם לא נזהר יכול לבוא ח"ו להסתכל בשכינה הק'. וד"ל.
ברית הלשון, היינו שיהיה נזהר באמת ושקר. שענינו הבירורים שישנם כעת לאחר חטא דעה"ד הם בירור של אמת ושקר, שטרם שחטא היו בירור של מר ומתוק.
משא"כ אח"כ הבירור של אמת ושקר שיכול שתחילתו מתוק וסופו מר, וכן יכול להיות שהוא מר, מכל מקום זהו אמת.
לכן צריך להזהר לא לשנות בדיבורו, הגם שהוא חושב שהוא משקר רק לחברו, אבל זה לא נכון, משום שהגוף דומה למכונה, כפי שמרגילין אותה כן היא הולכת, שאם רגילה ללכת בשקר וברמאות אז אי אפשר לה ללכת בדרך של אמת, לכן האדם בינו לבין עצמו ג"כ מוכרח ללכת ברמאות ושקר, נמצא שעי"ז מרמה את עצמו ואף פעם אין יכול לומר לעצמו את האמת, כי אין לו שום טעם בהאמת.
ואפשר לומר: מי שחושב שמרמה את חברו, אינו אלא שמרמה להשי"ת, משום שחוץ מגופו של האדם הוא רק הקב"ה. שענין הבריאה שהאדם נקרא 'נברא', הוא רק בערך עצמו. לכן כשהוא משקר, הוא משקר להקב"ה, וכשהוא מצער את חברו הוא מצער להשכינה. לכן אם האדם מורגל רק לדבר אמת, זה יביא לו תועלת לגבי הקב"ה, ז"א שאם האדם הבטיח משהו להקב"ה אזי הוא ישתדל לשמור את הבטחתו, משום שהאדם רגיל לא לשנות את דיבורו. ועל ידי זה יזכה לבחי' "ה' צלך" שאם האדם יקיים שכל מה שהוא אומר הוא עושה - אזי גם השי"ת יקיים נגדו בחי' "ברוך אומר ועושה".
ויש סוד בשמירת הלשון, שלא לדבר עד כמה שאפשר משום שעל ידי דיבורו הוא מגלה את מצפוני לבו ועל ידי זה יש אחיזה לחיצונים. מטעם כי כל זמן שאין האדם נקי בתכלית, וכשהוא מגלה משהו מפנימיותו אז יש כח לס"א לקטרג למעלה ולהתלוצץ מעבודתו, ואומרת, איזה עבודה הוא נותן למעלה? הלא כל כוונתו בעבודה זו היא רק למטה.
ובזה תתורץ קושיא עצומה: הלא ידוע שמצוה גוררת מצוה, ולמה בא האדם הרבה פעמים לידי נפילה אחרי שעשה מצוה. אלא כנ"ל, משום שהס"א מסטנת ומקטרגת על עבודתו, ואחר כך היא יורדת ונוטלת את נשמתו. היינו, שאחר כך שהיא כבר הסטינה למעלה ואמרה שאין עבודתו עדיין נקיה אלא שעובד בבחי' קבלה לעצמו, אז היא יורדת ונוטלת את נשמת החיים שלו, בזה שהיא שואלת להאדם "מה העבודה הזאת" וכו', ז"א שאפילו כבר זכה לאיזו הארה של נשמת חיים, הוא מאבד את זה שוב חזרה.
והעצה לזה היא הצנע לכת, שהיא לא תדע מהעבדות שלו, בסוד "מליבא לפומא לא גליא", שאז גם הס"א לא יודעת, שרק מה שמגולה ע"י דיבור או מעשה, היא יכולה להתאחז.
וצריכים לדעת שעיקר היסורים והמכאובים באים ע"י המקטרגים. לכן עד כמה שאפשר צריך להזהר מלדבר. ואפילו כשמדבר דבורי חול ג"כ מתגלה מצפוני לבו, וזה סוד "נפשי יצאה בדברו". וזה ענין ברית הלשון שצריכין לשמור.
ועיקר השמירה היא רק בזמן העליה, משא"כ בזמן הירידה קשה ללכת בדרגות ושמירות גדולות.