תוכן

מוצאי יו"ט ראשון של פסח תש"ג ירושלים
"ברח דודי עד שתחפץ אהבת כלולינו". ענין הבריחה, שהש"י מתראה אלינו בבחינת הבריחה, הוא בכדי לגלות את האהבה. ולמה צריכים הקדם הבריחה? הוא מטעם שמצד הבריאה כבר הכל נגמר, ז"א האהבה כבר הוכנה בשביל הכלל בכל שלימותה, אלא שהיא צריכה להתגלות אצל הנבראים, והיא אינה יכולה להתגלות בלי התלבשות אור הרחמים, שאור הרחמים מכשיר את הנבראים שיוכלו לקבל את אור האהבה.
והענין הוא מטעם שאור האהבה, אינו יכול להתלבש כי אם בנצחיות, לכן כשהאדם אינו מרגיש את עצמו לבחינת נצחיות אינו יכול לקבל את אור האהבה. משא"כ כשמקבל מקודם את אור הרחמים, שאז הוא בטוח שלא ישוב לכסלו עוד, ממילא ההוה והעתיד שניהם שוים אצלו. נמצאים אצלו כל הע' שנה בצורה אחת (היינו בצורת רשות היחיד). וע' שנה ושיתא אלפי שני שהוא כללות הבריאה הכל אחד, שזו בחינת מדריגה שלימה.
(כמו שאמר בזמן אחר, שבזמן שהאדם מבטל את רצון עצמו, ואין לו שום רצון בשביל עצמו אלא בשביל הכלל, נמצא שהוא כמו טבעת בתוך השרשרת, והטבעת נקראת ע"ש השרשרת, ואין לטבעת שום שם בפני עצמה. נמצא שהוא נק' ע"ש הבריאה הכללית, שהיא בחינת נצחיות).
לכן כשמקבל את אור הרחמים, אזי הוא נעשה מוכשר לקבל את אור האהבה. וזהו "אהבת כלולינו" שהוא בחי' כללית ולא חלקיות. כעין שנאמר אצל משה רבינו ע"ה "ויאמר אני אעביר כל טובי" [שמות ל"ג י"ט] היינו בחי' כללות.
ובכדי שיקבל את אור הרחמים צריך אתערותא דלתתא היינו שיבקש רחמים, אזי כשהאור מתגלה ע"י התפילה נק' אור הרחמים. ואיך אפשר לבקש רחמים, שיהיה בחי' "כלתה לישועתך נפשי" [תהלים קי"ט פ"א], ז"א שהוא כ"כ נצרך להישועה עד כלות הנפש. לכן הבורא ית' מתגלה אלינו בבחינת הבריחה, ועי"ז שהבורא ית' כביכול בורח, היינו בבחי' השגחה הפוכה, אזי יש מקום לגלות התפילה האמיתית, ולהמשיך אור הרחמים לנצחיות.
וזהו "ברח דודי" בכדי שיהיה "עד שתחפץ". שהגם שמצד הבורא ית' האהבה בשלימות, אבל אצל התחתונים אינה מורגשת האהבה הזאת, שהם אינם חפצים באהבה הזו, אלא ע"י שמקבלים את אור הרחמים, אזי הם נעשים מוכשרים מקודם שירצו את אור האהבה. וז"ס "עד שתחפץ" היינו שיהיה רצון. כי ענין רחמנות יכול להיות באיש אחד, משא"כ אהבה דווקא נוהגת בשנים ביחד. לכן מקודם ממשיכים את אור הרחמים, שזה דווקא ע"י הבריחה נעשים מוכשרים לקבלת אור הרחמים, וע"י אור הרחמים נעשים מוכשרים לקבלת אור האהבה. וז"ס "אהבה רבה אהבתנו". לכן כשיתגלה זה אצל התחתונים, לכן "חמלה גדולה ויתרה חמלת עלינו", שהוא מה שהוכנה לנו יכולת, לקבלת אור הרחמים, שעי"ז נעשים מוכשרים לקבלת אור האהבה.
וענין תפילה הוא נצחיות, שהשכינה הקדושה נק' בחי' תפילה. לכן בזמן שהאדם מתפלל על עצמו אין זה נצחיות, כי בעת שמתפלל ויש לו איזה מגע עם הבורא יתברך, כבר אין לו מה להתפלל, ומה שממשיך הלאה, נקרא בחי' עבדות ולא תפילה. כי ענין תפילה הוא רק במקום שיש לעורר רחמים, שהוא בחי' חולה מסוכן. משא"כ אם יש לו איזה מגע עם הבורא יתברך כבר אינו מסוכן, וכבר לא יכול להתפלל. נמצא שהתפילה אצלו אינה נצחיות. לכן הכין הבורא יתברך עולם מלא, וחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, היינו שהוא יתפלל עבור כל העולם. לכן כשבא להתפלל ויש לו מגע עם הבורא יתברך, אזי הגם שהוא עצמו אינו חולה עכשיו, אבל על בני דורו הוא יכול להתפלל, ז"א להמשיך רחמים, שלא ישאר אף אחד בדור, שיחסר לו כל טוב. וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נק' נברא, ז"א רק הוא לבדו, וחוץ ממנו הוא כבר בחי' השכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, נק' זה שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות, וזהו נצחיות. ודווקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים.
ועוד טעם שצריכים להתפלל רק עבור הכלל, הוא מטעם שצריך לגלות את אור הרחמים, שהוא בחי' אור דהשפעה. וזה כלל שאין יכולים לקבל שום דבר בלעדי השתוות, אלא תמיד צריכה להיות בחי' השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בבחי' הקבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא שניצוצי קבלה מתרקמים אצלו. נמצא שהוא הולך בדרך הפוכה, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, ונמצא שמכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דווקא "מה הוא רחום אף אתה רחום" [שבת קל"ג ע"ב]. לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שע"י התפילה עבור הכלל הוא עוסק בבחי' השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל בשיעור כזה הוא מרקם כלי השפעה, שיכול להתגלות עי"ז אור דהשפעה הנק' רחום. ועי"ז מקבלים אור הרחמים, ויש יכולת אח"כ לגלות מידה של "וחנון".
וז"ס "מאוצר מתנת חנם חננו". שענין חן ה"ס אהבה, שחן הוא בלי שום טעם וסברה, וכן האהבה. וענין "חנם", היינו בחי' השפעה שהוא בחי' רחום. ז"א שעי"ז שהוא כבר קבל אור הרחמים, אזי הוא מוכשר לקבל את אור האהבה, שה"ס "עד שתחפץ" כנ"ל, שאז מתגלה הרצון גם אצל התחתונים.