תוכן

מוצאי יום טוב ראשון של פסח תש"ג
ענין הבריחה: שהבורא ית' מתראה אלינו בבחינת הבריחה, הוא בכדי לגלות את האהבה. ולמה צריכים הקדם הבריחה? הוא מטעם שמצד הבריאה כבר הכל נגמר, ז"א האהבה כבר הוכנה בשביל הכלל בכל שלמותה, אלא שהיא צריכה להתגלות אצל הנבראים. והיא אינה יכולה להתגלות בלי התלבשות אור הרחמים, שאור הרחמים מכשיר את הנבראים שיוכלו לקבל את אור האהבה.
והענין הוא, מטעם שאור האהבה אינו יכול להתלבש כי אם בנצחיות, לכן כשהאדם אינו מרגיש את עצמו לבחינת נצחיות, אינו יכול לקבל את אור האהבה. משא"כ כשמקבל מקודם את אור הרחמים, שאז הוא בטוח שלא ישוב לכסלה עוד, ממילא ההוה והעתיד שניהם שוים אצלו. נמצא שאצלו כל השבעים שנה בצורה אחת (היינו בצורת רשות היחיד). וע' שנה - ושיתא אלפי שני שהוא כללות הבריאה, הכל אחד, שזה בחי' מדרגה שלימה (כמו שאמר בזמן אחר, שבזמן שהאדם מבטל את רצון עצמו ואין לו שום רצון בשבילו, אלא בשביל הכלל, נמצא שהוא כמו טבעת בתוך השרשרת, והטבעת נק' על שם השרשרת, ואין לטבעת שום שם בפני עצמה), נמצא שהוא נק' על שם הבריאה הכללית, שהיא בחי' נצחיות. לכן כשמקבל את אור הרחמים, אזי הוא נעשה מוכשר לקבל את האהבה. וזה סוד אהבת כלולתנו, שהיא בחי' כללית בפני עצמה ולא חלקית, כעין שנאמר אצל משה רבנו ע"ה: "אני אעביר כל טובי", היינו בחי' כללית.
ובכדי שיקבל את אור הרחמים, צריך אתערותא דלתתא, היינו שיבקשו רחמים, אזי כשהאור מתגלה על ידי התפילה, נק' אור הרחמים. ואיך אפשר לבקש רחמים שיהיו בחי' "כלתה לתשועתך נפשי", שהוא כל כך נצרך לישועה עד כלות הנפש.
לכן הבורא ית' מתגלה אלינו בבחינת הבריחה, ועל ידי זה שהבורא ית' כביכול בורח, היינו בבחינת השגחה הפוכה, אזי יש מקום לגלות התפילה האמיתית, ולהמשיך אור הרחמים לנצחיות.
וזהו "ברח דודי", בכדי שיהיה "עד שתחפץ". שהגם שמצד הבורא ית' האהבה בשלמות, אבל אצל התחתונים אינה מורגשת האהבה הזאת, שהם אינם חפצים באהבה הזו. אלא ע"י שמקבלים את אור הרחמים, אזי הם נעשים מוכשרים גם שירצו את אור האהבה.
וזה סוד "עד שתחפץ אהבת כלולותינו", היינו שיהיה רצון. כי ענין רחמנות יכול להיות באיש אחד, משא"כ אהבה דוקא נוהגת בשנים ביחד. לכן קודם ממשיכים את אור הרחמים, שזה דוקא ע"י הבריחה נעשים מוכשרים לקבלת אור הרחמים. וע"י אור הרחמים נעשים מוכשרים לקבלת אור האהבה.
וזה סוד: "אהבה רבה אהבתנו", לכן, שיתגלה זה אצל התחתונים, לכן "חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו", שהוא מה שהוכן לנו יכולת לקבלת אור הרחמים, שעל ידי זה נעשים מוכשרים לקבלת אהבה.
וענין תפילה הוא נצחיות, שהשכינה הקדושה נקראת בחינת תפילה. לכן בזמן שהאדם מתפלל על עצמו, אין זו נצחיות, כי בעת שמתפלל ויש לו איזה מגע עם הבורא ית', כבר אין לו מה להתפלל, ומה שממשיך הלאה, זאת נקראת בחינת עבדות ולא תפילה. כי ענין תפילה הוא רק במקום שיש לעורר רחמים, שהוא בחינת חולה מסוכן. משא"כ אם יש לו איזה מגע עם הבורא ית', כבר אינו מסוכן, וכבר לא יכול להתפלל, נמצא שהתפילה אצלו אינה נצחיות.
לכן הכין הבורא ית' עולם מלא, ושחייב אדם לומר בשבילי נברא העולם, היינו שהוא יתפלל עבור כל העולם. לכן כשבא להתפלל ויש לו מגע עם הבורא ית', אזי הגם שהוא בעצמו אינו חולה עכשיו - אבל על בני דורו הוא יכול להתפלל, ז"א להמשיך רחמים שלא ישאר אף אחד בדור שלא יחסר לו כל טוב.
וזה כלל גדול, שהאדם בעצמו נק' "נברא", ז"א רק הוא לבדו, וחוץ ממנו הוא כבר בחינת שכינה הקדושה. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, נקרא זה שהוא מתפלל עבור השכינה הקדושה שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות, וזהו נצחיות. ודוקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים.
ועוד טעם שצריכים להתפלל רק עבור הכלל, הוא מטעם שצריך לגלות את אור הרחמים, שהוא בחי' אור דהשפעה. וזה כלל, שאין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחינת השוואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בבחינת קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשוואה, אלא אדרבא, שניצוצי קבלה מתרקמים אצלו, נמצא שהוא הולך בדרך הפוכה, היינו, שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, נמצא שמכין כלי דקבלה. ו"הדבק במדותיו" הוא דוקא "מה הוא רחום אף אתה רחום".
לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שעל ידי התפילה עבור הכלל הוא עוסק בבחינת השפעה, וכל כמה שהוא מתפלל - בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות על זה אור דהשפעה הנק' "רחום".
ועל ידי כך שמקבלים אור הרחמים, יש יכולת אחר כך להתגלות המידה של "וחנון". וזה סוד,'ומאוצר מתנת חנם חננו'. שענין חן הוא סוד אהבה, שחן הוא בלי שום טעם וסברה, וכן האהבה. וענין חינם היינו בחינת השפעה, שהיא בחי' רחום, ז"א שעל ידי זה שהוא כבר קבל אור הרחמים, אזי הוא מוכשר לקבל את אור האהבה, שהוא סוד עד שתחפץ כנ"ל, שאז מתגלה הרצון גם אצל התחתונים.