תוכן

מוצ' יום ראשון של פסח תש"ג
ירושלים
ברח דודי עד שתחפץ אהבת כלולנו [הפיוט ליום טוב ראשון של פסח, ר' שלמה הבבלי]. ענין הבריחה שהש"י מתראה אלינו בבחי' הבריחה, הוא בכדי לגלות את האהבה. ולמה צריכים הקדם הבריחה, הוא מטעם שמצד הבריאה כבר הכל נגמר, ז"א האהבה כבר הוכנה בשביל הכלל בכל שלימותה, אלא שהיא צריכה להתגלות אצל הנבראים. והיא אינה יכולה להתגלות בלי התלבשות אור הרחמים, שאור הרחמים מכשיר את הנבראים, שיוכלו לקבל את אור האהבה.
והענין הוא מטעם שאור האהבה אינו יכול להתלבשות כ"א בנצחיות. לכן כשהאדם אינו מרגיש א"ע לבחי' נצחיות, אינו יכול לקבל אותו אור האהבה. משא"כ כשמקבל מקודם את האור הרחמים, שאז הוא בטוח שלא ישוב לכסלה עוד, ממילא ההוה והעתיד שניהם שוים אצלו.
נמצא שאצלו כל הע' שנה בצורה אחת, (היינו בצורת רשות היחיד), וע' שנה ושיתא אלפי שני, שהוא כללות הבריאה, הכל אחד, שזה בחי' מדרגה שלימה. (כמ"שאמר בזמן אחר שבזמן שהאדם מבטל את רצון עצמו ואין לו שום רצון בשבילו, אלא בשביל הכלל, נמצא שהוא כמו טבעת בתוך השרשרת, והטבעת נק' ע"ש השרשרת, ואין להטבעת שום שם בפ"ע).
נמצא שהוא נק' ע"ש הבריאה הכללי, שהיא בחי' נצחיות. לכן כשמקבל את אור הרחמים, אזי הוא נעשה מוכשר לקבל את האהבה. וז"ש אהבת כלולנו, שהיא בחי' כללית ולא חלקית, כענין שנאמר אצל משרע"ה הנני מעביר "כל טובי", היינו בחי' כללות.
ובכדי שיקבל את אור הרחמים צריך אתערותא דלתתא, היינו שיבקשו רחמים, אזי כשהאור מתגלה ע"י התפילה נק' אור הרחמים. ואיך אפשר לבקש רחמים שיהי' בחי' כלתה לישועתך נפשי, ז"א שהוא כ"כ נצרך להישועה עד כלות נפש. לכן הבו"י מתגלה אלינו בבחי' הבריחה, ועי"ז שהבו"י כביכול בורח, היינו בבחי' השגחה הפוכה, אזי יש מקום לגלות התפילה האמיתית ולהמשיך אור הרחמים לנצחיות.
וזהו ברח דודי, בכדי שיהי' עד שתחפץ. שהגם שמצד הבו"י האהבה בשלמות, אבל אצל התחתונים אינה מורגשת האהבה הזאת, שהם אינם חפצים בהאהבה הזאת אלא ע"י שמקבלים את אור הרחמים, אזי הם נעשים מוכשרים גם שירצו את אור האהבה.
וז"ס עד שתחפץ, היינו שיהי' רצון. כי ענין רחמנות יכול להיות באיש אחד, משא"כ אהבה דוקא נוהגת בשנים ביחד. לכן קודם ממשיכים את אור הרחמים, שזה דוקא ע"י הבריחה, נעשים מוכשרים לקבלת אור הרחמים. וע"י אור הרחמים נעשים מוכשרים לקבלת אור האהבה.
וז"ס אהבה רבה אהבתנו. לכן כשיתגלה זה אצל התחתונים, לכן חמלה גדולה ויתירה חמלת עלינו, שהוא מה שהוכן לנו יכולת לקבל אור הרחמים, שעי"ז נעשים מוכשרים לקבלת אהבה.
וענין תפילה היא נצחיות, שהשה"ק נק' בחי' תפילה. לכן בזמן שהאדם מתפלל על עצמו, אין זו נצחיות, כי בעת שמתפלל, ויש לו איזה מגע עם הבו"י, כבר אין לו מה להתפלל. ומה שממשיך הלאה זאת נק' בחי' עבדות, ולא תפילה.
כי ענין תפילה הוא רק במקום שיש לעורר רחמים, שהוא בחי' חולה מסוכן. משא"כ אם יש לו איזה מגע עם הבו"י, כבר אינו מסוכן, וכבר לא יכול להתפלל. נמצא שהתפילה אצלו אינה נצחיות.
לכן הכין הבו"י עולם מלא, (וכשאחז"ל סנהדרין לז.), שחייב אדם לומר בשבילו נברא העולם, היינו שהוא יתפלל עבור כל העולם. לכן כשבא להתפלל ויש לו מגע עם הבו"י, אזי הגם שהוא בעצמו אינו חולה עכשיו, אבל על בני דורו הוא יכול להתפלל, ז"א להמשיך רחמים שלא ישאר אף אחד בהדור שלא יחסר לו כל טוב.
וזה כלל גדול שהאדם בעצמו נק' נברא, ז"א רק הוא לבדו, וחוץ ממנו הוא כבר בחי' שכיה"ק. נמצא בזמן שהוא מתפלל עבור בני דורו, זה נק' שהוא מתפלל עבור השכיה"ק, שהיא בגלותא, ושהיא צריכה כל הישועות, וזהו נצחיות. ודוקא באופן כזה יכול להתגלות אור הרחמים.
ועוד טעם שצריכים להתפלל רק עבור הכלל, הוא מטעם שצריך לגלות את אור הרחמים, שהוא בחי' אור דהשפעה. וזה כלל שאין יכולים לקבל שום דבר בלתי השתוות, אלא תמיד צריך להיות בחי' השואה. לכן כשהוא מעורר רחמים על עצמו, נמצא שעוסק אז בחי' קבלה לעצמו. וכל כמה שהוא מרבה בתפילה, לא די שלא מכין כלי דהשואה, אלא אדרבא, שנצוצי קבלה מתרקמים אצלו.
נמצא שהוא הולך בדרך הפוך, היינו שהוא צריך להכין כלי דהשפעה, נמצא שהכין כלי דקבלה. והדבק במדותיו הוא דוקא מה הוא רחום אף אתה רחום. לכן כשהוא מתפלל עבור הכלל, נמצא שע"י התפילה עבור הכלל, הוא עוסק בבחי' השפעה. וכל כמה שהוא מתפלל, בשיעור כזה הוא מרקם כלי דהשפעה, שיכול להתגלות ע"ז אור דהשפעה, הנק' "רחום".
וא"כ שמקבלים אור הרחמים, יש יכולת אח"כ להתגלות מידה של "וחנון". וז"ס ומאוצר מתנת חינם תחננו, שענין חן ה"ס אהבה, שחן הוא בלי שום טעם וסברה, וכן האהבה. וענין חינם, היינו בחי' השפעה, שהיא בחי' רחום, ז"א שעי"ז שהוא כבר קבל אור הרחמים, אזי הוא מוכשר לקבל את אור האהבה, שה"ס עד שתחפץ כנ"ל, שאז מתגלה הרצון גם אצל התחתונים.