תוכן

חקת תשד"מ

א) ברא הקב"ה יצר הרע, ברא לו תורה תבלין (בבא בתרא טז א.)
ויש להבין מהו יצר הרע, ומה הוא התבלין. ועוד יש להבין, הלא כשמבשלין איזה תבשיל, העיקר הוא התבשיל, והתבלין הוא רק נותן טעם בהתבשיל. ואיך אפשר לומר שעיקר הוא היצר הרע, והתורה הקדושה היא רק בחינת תבלין. וגם זה יש להבין, כשהוא אומר תורה תבלין, משמע שהתורה והמצות אינן רק אמצעי. והוא ע"ד שאמרו רז"ל, לא ניתנו מצות אלא לצרף בהן את ישראל (בראשית רבה רפמ"ד). משמע שאחר הצירוף ח"ו לא צריכים לקיים תורה ומצוות.
הנה ענין יצה"ר, מהו. ידוע דמטרת הבריאה היא להטיב לנבראיו. ולסיבה זו, ברא בהנברא רצון והשתוקקות לקבל הנאה ותענוג.
וכדי שתהיה להנבראים שלימות בעת קבלת התענוג, דהיינו שלא ירגישו שום בחינת בושה בעת קבלת התענוג, לכן היה תיקון, המכונה על מנת להשפיע. שפירושו הוא, שלא ירצו שום דבר לעצמם, אלא להשפיע להבורא. אז לא ירגישו שום בושה, כיון שאין מקבלים לטובת עצמם שום דבר, אלא הכל לטובת הבורא, ולא לתועלת עצמם.
אבל צריכים לדעת, מה יכולים לתת להבורא שהוא יהנה מזה. לכן הקב"ה הודיע לנו ע"י משרע"ה, שהוא נותן לנו תרי"ג מצוות. ואנו צריכים לקיים אלו המצוות, בכדי להשפיע לו נחת רוח. ואז הוא יוכל לתת לנו כל טוב, משום שהכלים של התחתון הנק' רצון לקבל אך לעצמו. והוא הנקרא רע, משום שהוא העושה כל החרבנות, הגניבות והרציחות וכו', זהו מה שעושה רע לאחרים.
אבל צריכים לדעת שגם לעצמו הרצון לקבל גורם רע, וחוץ מזה שגורם רע בגשמיות, הוא מקלקל לנו את כל המצב הרוחני שלנו, כנ"ל, שאין אנו יכולים להגיע להמטרה, שהיא להטיב לנבראיו. שאנו צריכים לקבל טוב ועונג, והוא המפריע לנו, מסיבת שהרצון לקבל היא הפכית מהרצון להשפיע. מה שהבורא הוא המשפיע, ואנו רוצים רק לקבל, ובלי השתוות הצורה אין לנו דביקות.
אי לזאת, אנו צריכים להיות שמחים בזה שהוא הודיע לנו ע"י משרע"ה שאם נקיים את התורה ומצוות, אז נקבל את התיקון הנקרא השתוות הצורה. ואם לא היה מודיע לנו מה שהוא רוצה שנשפיע לו, אז לא היינו יודעים מה להשפיע לו. משא"כ, כשהודיע לנו שנקיים את התרי"ג מצוות, אז אנו כבר יודעים מה להשפיע לו.
וזה דומה לאדם שהוא צמחוני, שהוא נהנה רק מפירות וירקות וכדומה. והוא הזמין אדם חשוב, ורוצה לעשות סעודה בשבילו. והוא לא רגיל לעשות סעודות יותר ממה שצמחונים אוכלים. לכן יש לו יגיעה גדולה, לברר מה שהאדם החשוב רגיל לאכול. ואם היה האורח נותן לו תכנית של סעודתו, את המאכלים שהוא אוהב, כמה היה הוא שמח בזה, שכבר יודע מה להכין לו לסעודתו.
כן אנחנו צריכים לשמוח בזה, שהודיענו ע"י משרע"ה ממה שהוא נהנה, ועי"ז אין לנו יגיעה למצוא במה אנו יכולים להנות אותו, שזהו ענין תרי"ג מצוות שנתן לנו לקיימן. וכשאנו מכוונים בעת הקיום התורה ומצוות שאנו רוצים להנות לו, אז אנו באים לידי השתוות הצורה, שנקרא הדבק במידותיו, שעי"ז זוכים לדביקות הבורא.
וזהו שהוא רוצה שאנחנו נשפיע לו, וכי חסר לו משהו שאנחנו נהנה אותו. זה כבר מבואר בכ"מ שהוא מטעם תיקון לטובתנו, בכדי שהטוב והעונג שהוא רוצה לתת לנו לא יהיה מעורב עם בחינת בושה.
ומדוע בחר דוקא באלו התרי"ג מצוות. אלא הוא ידע שדוקא אלו המצוות יעזרו לנו להגיע לידי מדרגת השפעה, ולצאת משליטת אהבה עצמית, שזו תכונה חדשה, שאינה מצד הטבע שלנו. וזהו פירושו של מאמר חז"ל, בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין.
אבל אנו צריכים להבין, לפי"ז שאנו אומרים שהתורה ומצוות הן רק אמצעי כיצד לתקן את הרע, הנקרא רצון לקבל, א"כ מה נותן לנו הקיום של תרי"ג מצוות, לאחר שכבר יתוקן את הרצון לקבל שלנו, לבעמ"נ להשפיע.
ובכדי להבין את זה צריכים לעיין במה שכתוב בספר הקדמת הזהר (במראות הסולם דף רמ"ב אות א'). המצוות שבתורה נקראות בלשון הזהר בשם פקודין. ונקראות אמנם גם בשם עיטין. וההפרש ביניהן הוא, כי בכל דבר יש פנים ואחור, שבחינת ההכנה של הדבר נק' אחור, ובחינת השגת הדבר נקרא פנים.
ועד"ז יש בתורה ומצוות בחינת נעשה ובחינת נשמע, כמ"ש חז"ל (שבת פ"ח) עושי דברו לשמוע בקול דברו, ברישא עושי והדר לשמוע. וכשמקיימים תורה ומצוות בבחינת עושי דברו, מטרם שזוכים לשמוע, נקראות המצוות בשם תרי"ג עיטין, והן בחינת אחור. וכשזוכים לבחינת לשמוע בקול דברו, נעשות תרי"ג המצוות בבחינת פקודין. והוא מלשון פקדון. כי יש תרי"ג מצוות, אשר בכל מצוה מופקד אורה של מדרגה מיוחדת, שהוא כנגד אבר מיוחד בתרי"ג אברים וגידים של הנשמה.
ונמצא, בעשית המצוה הוא ממשיך לאבר שכנגדה בנשמתו וגופו את מדרגת האור השייך לאותו אבר וגיד. והוא בחינת הפנים של המצוות. ומבחינה זו דפנים של המצוה נקראים אז בשם פקודין.
המתבאר מכל הנ"ל, שהתרי"ג מצוות נותנות לנו שני דברים: א) בזמן הכנה, שאדם עדיין משועבד להרע שלו, היינו להרצון לקבל. ואין לו שום כח שיוכל לעשות משהו לטובת הזולת. שאז האדם נמצא במצב של פירוד מהבורא, מטעם שינוי צורה כנ"ל. ואז התרי"ג מצוות נותנות לנו הכח שנוכל לצאת משליטתן. וזה נקרא בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. ב) לאחר שהאדם כבר זכה להגיע לשמה, שהוא בחינת השתוות הצורה, אז הוא זוכה לבחינת גילוי רזי תורה, כמ"ש (אבות פרק ו') רבי מאיר אומר הלומד תורה לשמה וכו', ומגלין לו רזי תורה.
ואז התרי"ג מצוות נעשות תרי"ג אברים של הנשמה, שכל מצוה היא מקום מיוחד לאור מיוחד. וכמו בגשמיות אנו רואים שכל דבר גשמי שהאדם לוקח מתענוגים גשמיים, יש שם טעם אחר. היינו בלחם יש טעם אחר, ובבשר יש טעם אחר, ובדגים יש טעם אחר, אעפ"י שכולם נקראים מזונות עבור הגוף, מכל מקום יש בכל דבר טעם אחר. ומכל שכן ברוחניות יש בכל מצוה טעם אחר. ואז התרי"ג מצוות נקראות עצם ולא אמצעי.
ואז התורה כולה, הם שמותיו של הקב"ה, כמ"ש בהקדמה לתע"ס (אות קל"ה, ק"מ) וז"ל, אמנם כשזוכה האדם לגילוי פנים וכו' נאמר עליו, "ולא יכנוף עוד מוריך והיו עיניך רואות את מוריך" (ישעיה ל' כ'). כי מאז ואילך אין לבושי ה"תורה" מכניפים ומסתירים עוד את ה"מורה", ונתגלה לו לנצח, כי אורייתא וקוב"ה חד הוא.
ובהמתבאר נבין מה ששאלנו למשרז"ל, בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין, משמע מכאן שהעיקר הוא היצר הרע, בדומה שמבשלין תבשיל, עיקר הוא התבשיל והתבלין הוא רק להוסיף בו טעם. וח"ו לומר כך על התורה, שהיא רק בחינת תבלין. אלא כנ"ל, שהתורה נותנת לנו ב' דברים. אחד נקרא כלים, והב' נקרא אורות.
כלים פירושו, שנהיה ראוים לקבל את השפע העליון. וכלים דקדושה, מורכבים מב' בחינות: א) הוא העיקר, שהיא ההשתוקקות לאיזה דבר מסויים. וכפי ההשתוקקות להדבר, כך טועמים טעם תענוג בהדבר. והשתוקקות גדולה או קטנה נמדדת לפי ערך היסורים שיש לו להדבר. היינו, אם הוא לא יקבל את הדבר שהוא משתוקק אליו, ויהיו לו יסורים גדולים, נקרא זה השתוקקות גדולה. ואם כשהוא לא יקבל את הדבר, אין לו יסורים גדולים, זה נקרא השתוקקות קטנה. ובשיעור זה נמדדת מדת התענוג, שהוא מרגיש בעת קבלת התענוג.
אבל בזה עוד לא נגמר הכלי שיהיה מוכשר לקבל שפע עליון. משום שבזמן קבלת התענוג הוא מרגיש אי נעימות, שהוא ענין נהמא דכסופא, כידוע. נמצא, שהגם שהוא יקבל את התענוג, אבל הוא ירגיש שהטעם פגום, בדומה לתבשיל שחסר בו תבלין. אז באה התורה דמין הא', שמתקנת את הרצון לקבל שיהיה בעמ"נ להשפיע. ואז הכלי יכול כבר לקבל את התענוג מבלי שירגיש בה שום חסרון.
וזהו מה שאמרו על ענין בראתי יצה"ר בראתי תורה תבלין. היינו המאור שבתורה יש בו כח לתקן את הרצון לקבל שבנו, שיהיה בעמ"נ להשפיע. ואז הכלי מוכשר לקבל, ולא יהיה בקבלה זו שום פגם.
וזה נקרא שתרי"ג מצוות באו לתת לנו תיקון הכלים. היינו שע"י קיום התורה ומצוות, יהפכו את הכלי קבלה שלנו בעמ"נ להשפיע. ואז נוכל לקבל השפע לשם שמים.
בחינה ב) שהתורה ומצוות באו לתת לנו אורות כנ"ל, שאז התרי"ג מצוות נקראות בלשון הזה"ק בשם תרי"ג פיקודין. היינו שבכל מצוה יש אור מיוחד בפקדון. היינו שבזמן שהוא עושה את המצוה, הוא ממשיך בעת עשייתה אור מיוחד השייך לאותה מצוה. וזה נבחן שהתרי"ג מצוות נותנים לנו אורות.
ובזה נבין מה ששאלנו בענין שהתורה ומצוות, שמשמע שהוא רק אמצעי ולא עצם. זהו רק בזמן תיקון הכלים, שגם אז עיקר הכלי לקבלת תענוג הוא רק הרצון לקבל. אלא, שתהיה בקבלת התענוג בחינת שלימות, שיהיה בזה טעם, אז צריכים התורה ומצוות, שיתנו לנו טעם, כמו התבלין בתבשיל.
אבל אח"כ, לאחר שהכלים נתקנו, ובא למצב הב', שהוא לבחינת האורות, אז התרי"ג מצוות הן בחינת עצם, ואז הן בחינת שמותיו של הקב"ה. אז הוא הסדר, שהאור בא ומתלבש בהכלים. וזה נקרא, שהוא מקבל טוב ועונג, ויחד עם זה הוא בדביקות.