בקרבתם לפני ה' וימותו
ביאור לענין 'בקרבתם לפני ה' וימותו' (ויקרא
טז, א). ללמדך שבאם האדם יחזק את עצמו בעליות
גדולות, ידע שמכשיר את נזקו ומחייב את
עצמו בשמירתו יפה יפה, כי הזוכה להתפשטות הגשמיות זוכה באור העליון בשיעור מותאם
להתפשטות ממושגי גופו. ובאשר שאי אפשר להאדם שישאר בבחינת התפשטות הגשמיות לעולם,
ומכל שכן בעברו דרך הגלגולים, שהדרך מתשת כוחו, וידוע שטבע הקדושה 'מעלין בקודש
ואין מורידין' (שבת כא, ב; יומא יב, ב),
וכיון שהיו אז כליו זכים וקבלו דרגא גדולה, מחוייב על כל פנים להשיב אליו את רוחו
כמאז ומקדם, ועל דרך 'עינה בדרך כוחי' (תהלים
קב, כד) והוא
עבודה קשה לזכך כליו כמלפנים, על כן אינו מוצא ידיו ורגליו באור העליון (שזה קטרוג
דאחימן ונפילתו בהשתוות שלו), וזהו 'בקרבתם לפני ה' וימותו'.
[המשך המאמר ארוך ועוסק
בעניינים בחכמת הקבלה]